מגדר וחברה בישראל

הפעילים בשייח ג’ראח מבקשים מהמשתתפים באירועי המחאה לא להגיע במכנסיים קצרות או בגופיות, מכיוון שלבוש כזה מרתיע, לדבריהם, פעילות ופעילים פלסטינים ומונע מהם להשתתף במאבק. שלא במפתיע, דובי קננגיסר, נעמה כרמי ויוסי גורביץ נחרדים מהקריאה הזו. כפי שמנסח את הטענה דובי:

עצם הניסיון להכניס תכנים פמיניסטיים לתוך המאבק הוא "קולוניאליסטי", משום ששיוויון האשה הוא עקרון מערבי, כזה שזר לתרבותם של התושבים המקומיים. ומכיוון שבעולם רלטוויסטי אנו חיים, אין אנו רואים עוד, לכאורה, עליונות בעקרונות הליברליים המערביים. והרי לכם המהלך במלואו: אין פגיעה בפמיניזם; הפמיניזם יכול לחכות; הפמיניזם יכול לחפש את החברים שלו במערב.

הכותבים אומרים לנו שמשמעותה של הדרישה הזו היא לשים את ‘הנשים בסוף’, כשם הפוסט של נעמה. אנחנו בוחרים לקדם את המאבק הפלסטיני – על גבן של נשים.

אני מבקש להוסיף כמה הערות לדיון הזה:

ראשית, כדאי לזכור שהפגיעה כאן היא פגיעה בנשים יהודיות. אישה פלסטינית שלא מהססת ללכת בגופיה, לא תירתע בגלל הבקשה של מארגני המאבק, גם אם זו תגיע אליה – היא רגילה, כנראה, לשבור נורמות חברתיות. אין ספק שיש מקום למאבק על זכויותיהן של נשים ישראליות, ואין ספק שהמאבק הזה קשור גם לקודים של ‘צניעות’. אבל כדאי להפריד בין שתי הקבוצות האלו. שאלת הפטריארכליות של החברה הפלסטינית לא עומדת כאן על הפרק.

שנית, צריך לזכור ששאלות של קודי לבוש מערבות פעמים רבות בין סוגיות של דיכוי נשי לבין סוגיות של הבדלים תרבותיים. אין ספק שבכל מקום שבו אישה אינה סוברנית לקבל את החלטותיה עבור עצמה, היא מדוכאת; אין ספק שבכל מקום שבו אישה סובלת מאלימות עקב היותה אישה, היא מדוכאת; אפשר להטיל ספק בטענה שככל שאישה מכסה חלקים נרחבים יותר מגופה, כך היא יותר מדוכאת. האם החזה החשוף של נשות הזולו מעיד על הישגים פמיניסטיים יוצאי דופן? האם העובדה שבניגוד למצב לפני עשור, היום מקובל לראות את קצה הישבן של נשים – הופכת את הסקיני למופת פמיניסטי?

יש מקרים שבהם הדרישה מנשים לכסות את גופן מקורה בדיכוי. יש מקרים שלא. אז איך יודעים? שואלים. שומעים את הנשים. מבינים את הרקע. לא מטילים את התפיסות התרבותיות שלנו, כמות שהן, על תרבויות אחרות – כי הן לא מתאימות שם.

וכאן אנחנו מגיעים לטיעון הטקטי. לא הטיעון הטקטי של ‘המאבק הפלסטיני חשוב יותר מהמאבק הפמיניסטי’, אלא הטיעון הטקטי של ‘איך לקדם את המאבק הפמיניסטי’. למאבק בשייח’ ג’ראח יש היבטים פמיניסטיים חשובים. לפי עדויות המשתתפות במאבק, זה מאבק שבו נשים – משני הלאומים – נואמות, מובילות צעדות ועומדות בראש. האם זה פחות פמיניזם מגופיה?

את התשובה לשאלה הזו אני לא יודע. גם דובי, נעמה ויוסי לא יודעים. כדי לדעת מה הצעד הנכון בסיטואציה הספציפית, צריך להכיר את הנפשות הפועלות. צריך לדעת אילו משמעויות הן נותנות לתוכן של מאבקים, לכתפיים חשופות, להנהגה נשית. עד כמה המינון של כל הדברים האלה משמעותי עבורן. כמו שחנן אומר – זה לא המקום לקביעות אבסולוטיסטיות, אלא מקום שבו אנו “צריכים להפעיל שיחה ופתיחות לאחרים מאיתנו”, כדבריו החכמים של חנן.

יום רביעי ז' באייר, תש"ע (21.04.01), בניין כץ 604, חדר 201 בין השעות 18:00 – 20:00

התוכנית ללימודי מגדר פותחת את שעריה להרשמה לתארים מתקדמים במסלול מחקרי (מגמות: ליבה; לימודי גבריות; מדינה ולאום ומגדר) ולמסלול "מגדר בשטח"

18:00 – 18:40 פרופ' טובה כהן: על התכנית ללימודי מגדר

ד"ר רונית קרק: על המסלול הייחודי – מגדר בשטח

תלמידות מספרות על מחקריהן:

ענת מרדכי: "איך את מדברת"- טישטוש זהות מגדרית בשיח של מהנדסות, אדריכליות ומורות.

סיגל אופנהיים שחר: "היכולת לפרוש לעצמנו את השטיח האדום"- נערות מאוכלוסיות מתויגות רוכשות כלים המקדמים עצמאות כלכלית.

ציפי מזרחי: לימודי "מגדר בשטח" – מאקדמיה ליוזמת פעילות: יצירת "חדר משלהן" לאמניות דתיות.

18:40 – 19:30 התנסות: דימויי מגדר ופמיניזם

דיון פתוח, שאלות ותשובות

חקר המגדר בסוציולוגיה בישראל עבר תמורות רבות בעשורים האחרונים. אני בחרתי להתמקד בשניים מהם שאותם אני מכנה: תהליכים של סגרגציה ושל בלקניזציה.

בסוף שנות התשעים התחלתי להכין  רשימה ביבליוגרפית מוערת של ספרי עיון ומחקר ואסופות מאמרים שיצאו לאור בארץ בעברית (במקור ומתורגמים) על מיגדר ועל נשים (לא רק בסוציולוגיה). (אשמח לשלוח אותה למעוניינות וגם למעוניינים).

התחלתי עם אסופת המאמרים, כנראה הראשונה, ככל הידוע לי  (שנשכחה מידה רבה. אולי יצאה לפני זמנה) שיצאה בשנות השישים¹ בשנות השבעים יצאו לאור ארבעה ספרים ביניהם אני חייבת להזכיר את: ספרה של לסלי הייזלטון צלע אדם: האישה בחברה הישראלית² המכיל תובנות כרימון ואשר לא נס ליחן עד היום. בשנות השמונים התפרסמו שמונה ספרים. ביניהם כמובן נשים במלכוד³ וספרה של דבי ברנשטיין אשה בארץ-ישראל⁴.

בשנות תשעים התפרסמו כבר עשרים ושישה ספרים (לא כולם אך לא מעטים נופלים בקטגוריה של סוציולוגיה). אזכיר כאן רק אחד מין מיגדר פוליטיקה.⁵

הכוונה הייתה להמשיך לעדכן את הרשימה באופן רציף. אבל בתחילת שנות האלפיים המספרים היו כבר כל כך גדולים עד שהמשימה הפכה לתובענית מדי. אבל בעיקר משום שהתחושה שלי שעתה, עבודת תיעוד מעין זו מאבדת את משמעותה ואין בה יותר צורך.

מדף הספרים הפמיניסטי החל להימלא לא רק בספרים – מונוגרפיות וספרים ערוכים -  אלא גם בעבודות מאסטר ודוקטורט וכמובן במאמרים, שהתפרסמו הן בעברית והן באנגלית. גם בתחום ההוראה אנו חוזים בפריחה – קורסים, תכניות לימודים וכד'.

ולא פחות חשוב, אם בעשורים קודמים פרסומים אלה התקיימו להם בגיטו מבודד, הרי בעשור האחרון חל תהליך של mainstreaming. או, נכון יותר, סוג מסוים של mainstreaming. בעבר, בכתבי עת כמו גם בספרים ערוכים, מרבית המאמרים על הנושא התפרסמו בגליונות ובאנתולוגיות יעודיות. עתה, יותר ויותר מאמרים מופיעים, כבדרך שגרה, בגיליונות "רגילים" בצד גיליונות נושא. בכנסים הסוציולוגים אנו רואים יותר ויותר הרצאות המשולבות תמטית, אם כי המושבים של מגדר לא נעלמים לגמרי.

אבל, תהליך זה של שילוב התרחש רק ברמה הארגונית. (ומה שאומר עכשיו, רלבנטי לא רק לישראל ולסוציולוגיה הנעשית כאן ועל המקום הזה). לטענתי, לא חל תהליך של mainstreaming סובסטנטיבי. לא התרחשה הטמעה של ההנחות המגדריות והפרספקטיבות המגדריות לתוך המחקר של הזרם המרכזי. כל אלה נותרו לכאורה .gender free ז.א. -  מבוססים ורוויים במיגדר ובאידיאולוגיות מגדריות אבל נתפסים, מפורשים ומובנים כאוניברסאליים. כך זה למשל במחקרים הכוללים רק נחקרים גברים אבל המסקנות מהממצאים מוצגות ככלל חברתיות. כמו מחקר שנתקלתי בו רק לאחרונה הדן במהגרים ובתהליכי אסימילציה. מחקר השוואתי בינלאומי עם אלפי נחקרים שהתפרסם בכתב עת מרכזי ביותר. ורק בפרק המתודולוגי (או לקראת הסוף, אינני זוכרת בדיוק) מוזכרת העובדה שהמדגם כולל גברים בלבד ובזה מסתכמת ההתייחסות לנושא, בלי אפילו הערת שוליים המסייגת ואומרת שאולי, רק אולי, לאור הספרות העניפה על הגירה ונשים המראה, באותות ובמופתים, שמדובר בתהליכי הגירה שונים אצל גברים ונשים, אולי התנהגויות המהגרים והשלכותיהם נכונים לגברים בלבד. כאן, לא התקדמנו רבות מאז המחקר המרכזי של בלאו ודנקן על המערכת העיסוקית האמריקאית⁶ שביצע בדיוק אותו מהלך. אלא שהוא התפרסם בשנת 1967.

כך, בתחומים כמו – ארגונים ועבודה, פוליטיקה וכוח, מדינה ואזרחות, גלובליזציה וחברה אזרחית – בכל אלה, כמו באחרים, עולם כמנהגו נוהג. חוקרות המגדר חושפות את ההנחות המגדריות של תחומי ידע אלה; מאתגרות את המובן מאליו, מצביעות על התשתית המגדרית המונחת בבסיס כל הזירות החברתיות (או התחומים המוסדיים, לא משנה כרגע מה הטעם התיאורטי שלכם) . אבל, כל אלה שהמיגדר איננו במרכז עניינם, אינם מתרשמים מחשיפות והארות אלה ואינם חשים מאותגרים. אם כך, מה המשמעות של האמירה שבמחקרים שלנו אנו מאתגרות הנחות היסוד של…⁷

יתכן ובצורה פרדוקסלית דווקא הפתיחות, או נכון יותר "הסובלנות" לפרסם ולקבל הכרה על מחקרי מגדר, קורסים ותכניות לימוד הקלה על העבודה ועל החוקרות אך באותה עת גם יצרה עבורן גטו. גטו נוח, בו אפשר לעשות קריירה אקדמית מכובדת (מה שהיה בלתי אפשרי בעבר) אבל גטו.

לסיכום הטענה הראשונה שלי, התמונה הכללית היא שלימודי המגדר בסוציולוגיה התמסדו בטריטוריה משלהן כאשר שהתובנות הפמיניסטיות העולות ממנו לא מחלחלות לתחומי הידע הממוסדים של הזרם המרכזי ולא משולבות אינטגרלית בדרך המחשבה, ההמשגה והחקירה.

בחילופי המיילים שהיו לי עם דבי לגבי דברים אלה, הסכמתי איתה שיתכן והגטו הזה היה דרוש בשלבים הראשונים של צמיחת הידע הפמיניסטי בתוך הסוציולוגיה. אבל לא כעת. יחד עם זאת, יתכן וזה לא רע כמו שזה נשמע. יתכן ויש יתרונות לגטו, לטריטוריה נפרדת. זה דיון שהייתי שמחה לפתח, אבל לא כעת.

הטענה השנייה שלי היא שגם בקרב לימודי המגדר בסוציולוגיה מתקיימת סגרגציה, אולי בלקניזציה הוא המונח המתאים יותר. והכוונה להפרדה שבין המחקר על החברה היהודית לבין המחקר על החברה הפלסטינית בישראל. כמובן שכאשר מופיעים קבצים על מיגדר ו/או על נשים בישראל, תמיד יהיה פרק או שניים על נשים פלסטיניות או בדואיות. אין הכוונה להדרה מסוג זה. אלא לכך ששני אלה מתקיימים כגופי ידע נפרדים העומדים זה בצד זה כאשר החוקרות כל אחת מתמקדת בתחומה שלה ואלה לא לומדות מאלה. יתכן מאוד שקוראות אך לא עושות שימוש בתובנות של האחרות. התובנות ומערכות המושגים מתחום אחד לא נתפס כרלבנטי להבנת התחום האחר.

יכול להיות שזו הכללה גסה ויש יוצאות מהכלל. אך התחושה שלי היא שהתמונה שאני מנסה לשרטט כאן בקווים כלליים, איננה רחוקה מהמציאות.

נתחיל מחוקרות המיגדר בחברה הפלסטינית. חלק מהפריחה והגידול במספר המחקרים על מיגדר בישראל בכלל בא לידי ביטוי בריבוי הכתיבה על נשים פלסטיניות ובדואיות בישראל. כתיבה זו מנותקת במידה רבה מהספרות על נשים יהודיות ועל הסדר המגדרי בחברה הישראלית בכלל. נשים אלה נתפסות בדרך כלל כנתונות לדיכוי כפול – האחד, כנשים בחברה פטריאכלית ואז נקודת ההתייחסות היא "נשים בעולם הערבי" או "בחברה/בחברות ערביות". הדיכוי השני -  כחלק מהמיעוט הערבי בישראל ואז הספרות היא על פלסטינים תחת שלטון המדינה הישראלית היהודית ובתוך החברה היהודית. מה שחסר כאן הוא מערכת הכוח השלישית – כנשים בישראל ולכן גם אין התייחסות לספרות על הסדר המיגדרי בישראל.

ובדומה, מחקרים על נשים יהודיות לא מתייחס כמעט למחקרים על נשים פלסטיניות ו/או בדואיות. למשל, מחקרים על נשים יהודיות במערכות הכוח, בשוק העבודה, במשפחה לא מצטטים ולא לומדים ממחקרים על נשים פלסטיניות במערכות אלה. אופני פעולת מערכת המגדר או הסדר המיגדרי בישראל נתפסים ומובנים כמערכת המגדר היהודית בלבד. כך, גם אלה וגם אלה יוצאות נפסדות.

אתן שתי דוגמאות:

מחקרה של עמליה סער⁸ העוסק בנשים בחברה הפלסטינית -ב"קויה" – אלה נשים שצברו יוקרה שנובעת מהצטיינות בתפקוד בשני תחומים –המסורתי והמודרני. הן מצטיינות כעקרות בית, כאמהות וכרעיות אבל גם עובדות בשכר, ממשיכות את הלימודים ולעיתים גם מעורבות בפעילויות חברתיות-פוליטיות. הן super-women לכל עניין ודבר. אלה מהן ההופכות את חוזקן האישי לעמדת סמכות מוכרת בקהילה מסתכנות בדה- לגיטימציה, הסתייגויות מצד בני המשפחה הרחבה יותר (חמות) ואף כאלה שאינם בני משפחה ובערעור על נשיותן. והן בבעיה רצינית עוד יותר אם אינן נשואות. תיאורטית, המחקר עוסק במערכות הקשרים שבין כוח ומיגדר. או נכון יותר, בהבנייה המיגדרית של סוגים שונים של כוח (כוח גברי וכוח נשי) וביחס המורכב שבין חוזק נשי לבין שינוי חברתי.

האם מחקרים על נשים יהודיות אינן יכולות ללמוד מחקר מקרה זה ומההמשגה שסער יצרה כדי להסביר קבוצת נשים זו?

ובדומה – מחקרים רבים נעשו על נשים בדואיות והשכלה גבוהה – על נשים באוניברסיטה ועל הבוגרות המשכילות ומקומן בחברה הבדואית – בקהילה ובמשפחה. עבודתה של פאטמה קאסם⁹, של סאראב אבו רביע¹⁰ על הדור הראשון למשכילות. מושג מרכזי בו רבות עושות שימוש הוא negotiating with patriarchy המו"מ המורכב שהן מנהלות עם בני משפחה וקהילה מאפשר להן לצאת ללמוד אבל תמורת ויתורים בתחומים אחרים – כמו הפגנת צניעות רבה יותר הן בהתנהגות והן בלבוש, הענקת כבוד לדור המבוגר, מילוי של תפקידיהן המסורתיים בצורה שתהיה ללא רבב, מעל ומעבר, וכד'.

לכאורה, מציאות זו רחוקה מהמציאות עימה מתמודדות נשים יהודיות בחברה הישראלית. אבל האם לא ניתן לחשוב על דמיון לאתגרים בפניהן ניצבות לפחות חלק מנשות הקריירה היהודיות בישראל? האין זה דומה ל"כלכלת המתנות" שצריכה לנהל אשת הקריירה היהודייה עם בני משפחתה – הילדים, בן הזוג, ההורים שלו? "כלכלת הכרת התודה"? במילים אחרות, האם נשים יהודיות לא "מנהלות משא ומתן עם הפטריארכיה"? בין אם זו הפטריארכיה הפרטית או הציבורית?

אינני אומרת שאלה מקרים זהים. אני כן טוענת שיש ל"חצות את הקווים", או אולי מטפורה נכונה יותר תהיה "ללכת על הקווים". חליפין של רעיונות, תובנות, מושגים יעזרו לנו ליצור מערכות מושגים עשירות יותר, הרגישות הן להבדלים שבין שתי החברות ובתוכן כמו גם לקווי הדמיון ביניהם ובכך להבין טוב יותר את המציאויות האמפיריות השונות על כל מורכבותן והדינמיות שלהן.

1. גולן יונה, מנחם רוזנר, שמעון שופטי. 1966. האישה בחברה המודרנית. תל אביב : הוצאת המחלקה לחברה של הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר וספריית הפועלים.

   אבל אין לשכוח כמובן את ספרה של שרה עזריהו: התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא"י -פרקים לתולדות תנועת האשה בישראל שהודפס לראשונה בשנת 1947 אך זכה לחיים מחודשים עם הדפסתו מחדש בשנת  על ידי הוצאת הקרן לעזרת האישה, חיפה. [↩]

2. הייזלטון, לסלי. 1978. צלע אדם: האישה בחברה הישראלית.ירושלים: עידנים. [↩]
3. יזרעאלי, דפנה, אריאלה פרידמן ורות שריפט, (עורכות). 1982. נשים במלכוד. תל אביב: קו אדום, הקיבוץ המאוחד. [↩]
4. ברנשטיין דבורה..1987. אשה בארץ-ישראל: השאיפה לשוויון בתקופת הישוב. הוצאת הקיבוץ המאוחד. [↩]
5. יזרעאלי, דפנה, אריאלה פרידמן, הנרייט דהאן-כלב, חנה הרצוג, מנאר חסן, חנה נוה, סילביה פוגל-ביז'אוי (עורכות), 1999. מין מיגדר פוליטיקה. הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום. [↩]
6. Blau, Peter M. and Otis Dudley Duncan. 1967. The American occupational structure. New York: Wiley. [↩]
7. חנה הרצוג טוענת שהמונח כן נכנס והתמסד בתוך הספרות המרכזית, אך ללא המסר הפמיניסטי. ראו מאמרה:  "במבחן הזמן: מבט בקורתי על גלגולו של השיח על מגדר", עיונים בחברה ושפה, 2009,  2(1): 30-10. [↩]
8. סער, עמליה. 2007. "'קויה': על נשים חזקות בחברה הפלסטינית בישראל" בתוך דורות, מרחבים, זהויות: מבטים עכשוויים על חברה ותרבות בישראל. עורכות: חנה הרצוג, טל כוכבי ושמשון צלניקר. ירושלים: ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד. 369-393. [↩]
9. קאסם, פאטמה. 2000. ‫ מנהיגות נשים בדואיות: דרכי צמיחה במציאות משתנה. עבודת מ.א. באר- שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. [↩]
10. אבורביעה-קווידר, סראב. 2008. ‫ מודרות ואהובות: סיפוריהן של נשים בדוויות משכילות. ירושלים : מאגנס. [↩]

שלום לכולם,

בתאריכים 15-16 לפברואר יתקיים הכנס השנתי של האגודה הסוציולוגית הישראלית, במכללה האקדמית גליל מערבי בעכו. כנס זה עומד במוקד פעילותה של האגודה בכלל ושל קהיליית מגדר בפרט.

הקהילייה מארגנת בכנס שני אירועים מרכזיים. הראשון הוא המושב 'מגדר – בין דיכוי להתנגדות', בראשות נדב פרץ, רכז הקהילייה, ביום ג' 16/2 בשעה 09:30, שבו יציגו:

• ברנדה גייגר - זונות רחוב מזרחיות – עוצמה ומסוגלות אישית במצבי סיכון
• תמר שפירא - מנהלות ערביות במערכות ציבוריות : מבט אישי, פוליטי וחברתי

האירוע השני הוא הפגישה השנתית של הקהילה. כמדי שנה, ניפגש לדון בדרכי הפעולה העתידיות של הקהילייה. עיקרו של המפגש הוא דיון פתוח והצעות של חברי הקהילייה, כך שנשמח אם תגיעו ותעלו רעיונות מעניינים. בנוסף, על סדר היום בפגישה:

• ימי עיון של הקהילה - באילו נושאים ובאיזה אופי ברצוננו לקיים ימי עיון של הקהילה?
• פרסומים של הקהילה – האם הקהילה יכולה להפיק פרסום מסוג כלשהו? האם אנחנו מעוניינים? באילו נושאים?
• קידום הבלוג – בלוג קהילת מגדר סובל ממיעוט של תרומות מחברות הקהילה. כיצד ניתן להגביר את מעורבותן של החברות?
• שיתופי פעולה – כיצד יכולה הקהילה לשתף פעולה עם גורמים אחרים לקידום מטרותיה, ואם אילו גורמים?

כמו כן, אנו רוצים להזמין את חברי הקהילה להרצאתה של פרופ' סוז'טה פאטל מאוניברסיטת היידרבאד, שתשוחח על חוויותיה כאישה וכסוציולוגית בדרום, ביום ב' בשעה 15:00.

בנוסף לאירועים אלו, יוצגו במהלך הכנס מחקרים רבים העוסקים בנושאי מגדר. נשמח לראותכם שם!

בברכה,

דליה לירן-אלפר, יו"ר קהילת מגדר

נדב פרץ, רכז קהילת מגדר

במעשה אמיץ מאין כמוהו, מספרת אשכר אלדן-כהן על ה'אונס לייט' שעברה מידיו של אחד מהפעילים המרכזיים של השמאל הרדיקלי, שהוא גם משורר מוערך.

ולמה 'אונס לייט'? כי הוא לא פגש באשכר ברחוב ואנס אותה. לא היו מכות מעורבות בעניין. זו לא הסצינה שאנחנו רגילים לדמיין, כשאנחנו חושבים על אונס. ובכל זאת, לא היה כאן שום דבר לייט. זהו אונס. בדיוק כמו כל מקרה אחר של יחסי מין שלא לוו בהסכמה מפורשת.

את שמו של האנס כולם יודעים. סיפורים על התנהגותו נשמעים שוב, ושוב, ושוב. ובכל זאת, אי אפשר לפרסם אותו, מחשש תביעה, כל עוד אף מתלוננת לא הגישה תלונה במשטרה.

אז מכאן, אנחנו מצטרפים לאשכר, ולנעמה כרמי, ולחנה בית-הלחמי, ולרונית ליברמנש, וליוסי גורביץ, ולנמרוד אבישר, וקוראים לכן, שסבלתן גם אתן מאותו רדיקל – לכו למשטרה! אל תהססו להתלונן, כי המעמד התרבותי והפוליטי שלו לא צריך לתת לו שום יתרון על אחרון אנסי הרחוב.

תקציר של מאמר שהתפרסם באסופה 'לאחותי'. אנו מביאים אותו פה לנוחות הציבור.

סוגיית הייצוג של נשים מזרחיות וערביות באקדמיה נעדרת מהמחקר, הכתיבה, השיח והפעולה הפמיניסטיים. מאמר זה בא להציג במונחים כמותיים את שיעורן של נשים מזרחיות בדרגות העליונות של פרופסור חבר ופרופסור מן המניין.
מהממצאים עולה שהפרופסוריות המזרחיות, בדומה לכלל הנשים המזרחיות בישראל, מרוחקות ממוקדי העוצמה והכח, כבשאר התחומים הקרייריים, כשהן מתאפיינות בתת-ייצוג ונמצאות בשוליים הגיאוגרפיים והאקדמיים.
באר שבע מהווה את ה"בית" של הפרופסוריות המזרחיות, נשים שברובן גדלו במשפחות בנות המעמד הנמוך. כך שאוכלוסייה זו בנוסף להיותה פריפריה אקדמית, מגלמת בתוכה פריפריה אחרת, זו החברתית.

זריני, איריס. 2007. פריפריה אקדמית, פריפריה חברתית: פרופסוריות מזרחיות בישראל. בתוך שלומית ליר (עורכת), לאחותי: פוליטיקה פמיניסטית מזרחית, תל אביב: בבל. עמ' 143-154. ‎

בראשית שנת הלימודים הנוכחית הקמנו חברותי ואני באוניברסיטת בר-אילן מגמה ללימודי גבריות, הפועלת כחלק אינטגראלי מהתוכנית ללימודי מגדר. מתוך הבנה שדילמות של גבריות משפיעות על כלל החברה אנו מציעים מסלול הכשרה רחב במדעי החברה והרוח שבוחן את מוקדי הכוח הגבריים בחברה ומנתח את מרחב האפשרויות, כמו גם את המגבלות לשינוי בסדר המגדרי. תלמידי ותלמידות המגמה חוקרים שאלות כגון התמודדות גברים עם אתגרי המשפחה והעבודה בחברה המודרנית, קוים לדמותו של "הגבר החדש" ודילמות בחינוך לגבריות. תקוותינו היא כי המגמה החלוצית מסוגה בעולם תשמש כאכסניה אקדמית ייחודית לריכוז הידע בתחום ותצמיח מתוכה פעילות מחקרית ויישומית ענפה.

לימודי גבריות צמחו מתוך לימודי נשים וגישות פמיניסטיות אך קיבלו אפיון מובחן. נקודת המוצא היא גם לגברים יש מגדר וכי יש מקום לבחון את חוויותיהם כגברים, כלומר כ'חיה' בזכות עצמה על חריגותיה ומוזרויותיה,  ולא סתם כבני אדם. הדור הראשון של מחקרי גבריות צמח בעיקר בעולם האנגלו-אמריקאי בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20. גברים שהיו פעילים בתנועות חברתיות, למשל נגד המלחמה בוייטנאם, נחשפו לשפה של הגל השני בפמיניזם שעסק בהגברת התודעה הקולקטיבית לאחוות נשים. הם חשו כי הגבריות במשבר וכי יש צורך ליצור תודעה חדשה גם עבור גברים. כך קמו תנועות לשחרור הגבר. חברו אליהם חוקרים ומטפלים שהקימו קבוצות צמיחה ותרפיה בהם גברים יכלו לתת ביטוי למצוקותיהם כגברים, ובעיקר לבחון בלחצים המופעלים עליהם מגיל צעיר לעמוד במדדים הפסיכולוגיים של תפקידי מין גבריים. הם טענו כי גם גברים, ולא רק נשים, משלמים מחיר נפשי בשל הצורך לעמוד בסטריאוטיפים המגדריים שהשתרשו בחברה.

דור שני של לימודי גבריות התפתח בשנות השמונים-תשעים, בעקבות הגל השלישי בפמיניזם שהתמקד בנשים מקבוצות מיעוט. במקום לעסוק בקבוצת הגברים השלטת בחברה בני המעמד הבינוני החלו לחקור את חוויותיהם של גברים מקבוצות שוליים שמאופיינות על רקע אתני, מעמדי, דתי, אידיאולוגי, או מיני. קונל האוסטרלית היא הנציגה הבולטת ביותר של דור זה. ספרה גברויות שיצא ב-1995 ותורגם לאחרונה לעברית (בהוצאת פרדס) פרץ דרך בחקר מגדר כאשר התווה את העיקרון של ריבוי גברויות. קונל מסבירה כי מגדר איננו סל של "תכונות" שנקבע בטרם כל אינטראקציה חברתית אלא הוא "מקבץ של פרקטיקות" הנבנות באמצעות אינטראקציות חברתיות. התנהגויות והזדהויות גבריות מבטאות יחסי כוח שמתקיימים בחברה, לא רק בין גברים לנשים אלא גם בין גברים לגברים. בכל זמן נתון, התרבות המקומית מעלה על נס צורה אחת של גבריות הגמונית ודוחקת אחרות. גבריות זו מנסה להכתיב את הנורמות והאידיאלים הראויים לגברים באותה חברה. כיצד מתמודדים גברים מרקעים שונים ומעמדות חברתיות שונות עם התכתיבים הללו? זו למעשה השאלה העיקרית שקונל מעלה.

וכיצד התפתחו לימודי גבריות בישראל? הזירה הבולטת בתחום היא הזירה הצבאית. לאור התפיסה הציונית של הגבר היהודי החדש כלוחם, ולאור מרכזיות הצבא בחברה הישראלית, קל לראות בגבריות הצבאית ביטוי המובהק לגבריות הגמונית בישראל. חן נרדי, מיוזמי התנועה לגבריות חדשה בישראל, עסק ברוח גישת הדור הראשון במצוקות האישיות עימם מתמודד הגבר הישראלי שגדל על מורשת הצבר והשירות הצבאי וכבר ב-1991 שאלו הוא ורבקה נרדי בספרם "גברים בשינוי" כיצד ניתן לבנות סדר יום של גבריות חדשה בחיי הזוגיות ובעולם העבודה.

מסוף שנות התשעים ואילך נערכו מחקרים על צבא וחינוך לצבאיות כבר ברוח גישת הדור השני ללימודי גבריות. אייל בן-ארי ועדנה לומסקי פדר העמידו במחקריהם האתנוגרפיים תשתית רחבה למחקר על התרבות הארגונית והסוציאליזציה לצבאיות בישראל שבהם העלו סוגיות של גבריות. אורנה ששון לוי בחנה בספרה "זהויות במדים" כיצד מגדר בצבא משולב עם דילמות של אזרחות ואתניות והעמידה את הניתוח הקונליאני השיטתי ביותר עד כה לחקר קבוצות מובחנות של גברים. ובספרי "דויד, יהונתן וחיילים אחרים" ניתחתי את דרכי ההזדהות עם המשוואה גבר=לוחם בקרב חיילים קרביים שגיבשו במהלך שירותם זהות הומוסקסואלית.

החיבור הגורדי שבין גבריות, צבאיות וציונות חורג מניתוחים ממוקדים על התרבות הארגונית בצבא, ובא לידי ביטוי במעגלים רחבים יותר של כינון זהויות בישראל, למשל ביחסם של עולים לגבריות ישראלית בעבודות של תמר רפופורט, במחקר של שרית הלמן על סרבני שירות, או במחקרים של תמיר סורק וערן שור על המיקומים השונים של יהודים מזרחים ופלשתינאים אזרחי ישראל בשדה הספורט.

נוצר כאן פוטנציאל לסדר יום חדש לחקר גבריות לא רק ברוח גישת הדור השני, אלא אולי גם ניצנים לדור שלישי של מחקר, כזה שיאיר, לא רק על קיומן של קבוצות שונות של גבריות,  אלא כיצד דילמות של גבריות עשויות לפענח סוגיות יסוד בחברה הישראלית. כך, כשם שבניתוח קבוצת גברים ראוי לשלב מימדים תרבותיים ופוליטיים  כגון אתניות, מעמד, דת, ואידיאולוגיה, יש להבין כי לא ניתן להתחקות אחר סוגיות חברתיות-פוליטיות, מבלי להידרש לאופן שהן מעוצבות על ידי גבריות. כיום זה נשמע מובן מאליו כי לא ניתן להבין צבאיות מבלי לחקור גבריות. אך גם כדי לעמוד על מקומם של החרדים בחברה הישראלית יש מקום לערוך ניתוח של גברויות חרדיות אל מול הגבר הציוני, כפי שעושה יוחאי חקק. באותו אופן, כדי ללמוד את החוויה המשברית של פלשתינאים אזרחי ישראל יש מקום לניתוח מודלים הגמונים של גבריות ערבית חילונית ודתית, כפי שעשה למשל דניאל מונטרסקו.

נקודת המוצא המשותפת ללימודי מגדר וחקר גבריות היא כי קטגוריות פוליטיות כלליות בחברה נוצרו בצלם הגבר. על-כן מחקר שבוחן תפיסות של גברים, למשל סביב יחסי חברוּת, מסייע בהבנת הדפוסים הרגשיים המסתתרים תחת ערכים "ניטראליים" כגון סולידריות בין אזרחים. ברוח זו הצבעתי בספרי על הרעות הגברית The Men We Loved, 2006))‎‏ מדוע לא ניתן להבין את תרבות ההנצחה הישראלית, מבלי לבחון את הדינמיקה של אהבה מושתקת בין גברים, אהבה אשר זוכה ללגיטימציה פומבית בעקבות המוות ומייצרת את הדבק של סולידיות לאומית.

לא נתתי כאן סקירה של לימודי גבריות בישראל. התמקדתי רק במספר דוגמאות בתחום השיח הסוציולוגי. נדרש מחקר של ממש שאכן ימפה את כל יבול המחקרים שיצאו בדיסציפלינות השונות, בעיקר בחמש השנים האחרונות בהן ניכרת תנופה רבה בנושא. אני קורא למעוניינות ולמעוניינים להרים את הכפפה ולסייע במיפוי התחום, וכמובן להצטרף לעשייה המחקרית.

המלצה על ספר חדש ומאתגר

כשהתחלתי ללמוד (ואחר כך ללמד) את הספרות הפמיניסטית הענפה והמאתגרת, נאמר לי תמיד (וכך אמרתי גם לתלמידותיי) כי כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכאליות. הטענות של מריה ג'ימבוטס בדבר קיומו של עידן מטריארכאלי שקדם לעידן הפטריארכאלי, למרות שעוררו בקרב לא מעט נשים את האמונה בחזון חברתי אחר ובדת נשית אחרת, נדחו במהרה על ידי רוב העוסקות בלימודי נשים ובמחקר ארכיאולוגי. האפשרות לחברה אחרת שמעלה ג'ימבוטס, נמוגה במהרה. כפמיניסטית רדיקלית, השואפת לכונן עולם אחר, הייתה זו עבורי אכזבה גדולה.

לפני כשמונה שנים פגשתי את ג'נביב ווהן ממנה למדתי על "כלכלת הנתינה", החבויה המכוון מתחת לכלכלת השוק, והיא בנויה על העיקרון האימהי של נתינה ללא תנאי בתגובה לצרכי האחר ואינה מוגבלת לאימהות בלבד. התלהבתי מהרעיון פורץ הדרך: לא זו בלבד שהוא הופך את החוויה האימהית בדרך שלא נוסתה עד כה וגם לא אופיינית לאחרים העוסקים בחברות שוויוניות, לבסיס לביקורת מקיפה וחדשה על הקפיטליזם הפטריארכאלי אלא הוא מאפשר לנו לדמיין עולם שוויוני ובלתי אלים הנובע מעולמן של נשים.

דרך ג'נביב ורשת הנשים הסובבות אותה הכרתי את פרופ' הידה גוטנר-אבנדרות' וממנה למדתי על החברות המטריארכאליות הקיימות כיום ועל אלו שהיו קיימות בעבר ושרידיהן רוחשים בעומקן של רוב החברות האנושיות. היידה חוקרת את הנושא מקרוב ועומדת בראש המרכז ללימודים מטריארכאליים בגרמניה. הקשר ושיתוף הפעולה הפורה בין שתי הנשים הוא תוצאה של מרכזיות מחזוריות הנתינה בכל החברות המטריארכאליות. בין התוצרים של שיתוף הפעולה הזה היו שני קונגרסים על לימודים מטריארכאליים. חלק נכבד ממאמרי הקונגרסים הללו נאספו בספר Societies of Peace¹, עליו אני רוצה להמליץ בכל הלב

הספר עשיר בתובנות ובמאמרים מאתגרי חשיבה ומעוררי השראה החל ממאמרה הפותח של הידה גוטנר-אבנדרות' המציג את מבנה העומק של החברות המטריארכאליות תוך התייחסות למימדיהן החברתיים, הכלכליים, הפוליטיים, התרבותיים והרוחניים, ממשיך במאמרה של ג'נביב ווהן הרואה בכלכלת הנתינה של חברות מטריארכאליות אלטרנטיבה בת-יישום לחברת השוק המערבית על כל פגעיה הרבים, ודרך המאמרים שהם עיקרו של הספר, המתעדים חברות מטריארכאליות שעדיין מתקיימות בימינו, אמנם במצבי משבר בלחץ הקפיטליזם הפטריארכאלי, באמריקה, באפריקה ובאסיה, דיונים בחברות מטריארכאליות מהעבר באירופה, בצפון אפריקה, בישראל וביפן ועד דיונים במקורות הפטריארכיה. הספר מסתיים בכמה הצהרות בנושא הפוליטיקה המטריארכאלית.

הספר הוא תוצר של שיתוף פעולה פורה בין נשים בנות האומה הראשונה (First Nation), החיות היום בחברות מטריארכאליות וחברות המשמרות אלמנטים מטריארכאליים בתרבותן ובמבניה, לבין חוקרות שבילו תקופות ארוכות בחברות מטריארכאליות שונות.

במאמר הפותח של הספר אומרת הידה גוטנר-אבנדרות':

יש להגדיר מחדש את המונח 'מטריארכיה', עבור נשים, ניכוס מונח זה משמעותו להחזיר לעצמן את הידע על תרבויות שנוצרו בעיקרן על ידי נשים. איננו חייבות לצעוד בעקבות המשמעות המוטית שגברים מייחסים למושג "מטריארכיה", כמה שפירושו "שלטון של נשים" או "שליטה על ידי אימהות". מטריארכיה לעיתים קרובות זוכה לפרשנות הזו מאחר שהיא נתפסת כמקבילה ברורה לפטריארכיה. למעשה, המונח היווני ארכיה (arche) הוא בעל משמעות כפולה. פירושו "התחלה" וגם "שליטה". 'מטריארכיה' אפוא ניתנת לתרגום באופן מדויק יותר כ'האימהות מההתחלה'.

פרופ' ברברה אליס מאן, החוקרת את בני ובנות שבטה Bear Clan of the Ohio Seneca, Iroquois (USA)‎, להם הקדישה שלל מאמרים וספרים, אהובה עלי במיוחד הן כאישה רבת עצמה והן כחוקרת אמיצה, מקורית ומאתגרת. במאמרה – וזו רק דוגמא אחת לשפע האוצרות המפוזרים בכל הספר – מציגה מאן את המודל האירוקי לכוח-אישה – מערכת עתיקת יומין, מפותחת מאוד בקרב האינדיאנים האמריקאים. מאן מראה כי כל האומות (הראשונות) המזרחיות מכירות בתפקידים הפוליטיים, הכלכליים, הרוחניים והחברתיים של אימהות השבט כסוכנות של העמים שלהן. במאה ה-12 האירוקים הפכו תפקידים אלו לחלק מהחוקה שלהם. למעשה, על פי החוק, מועצות הגברים אינן יכולות לדון בעניינים שלא נדונו על ידי הנשים ושלא הועברו אליהם אלא על פי הסכמה כללית (קונסנסוס) של הנשים. מאן מספרת לנו שכאשר פמיניסטיות אמריקאיות שמעו על המערכת הזו, הן הפכו את ,הנשים הרשמיות" ( Gantowisas. Official Women) למודל של האפשרי.

ברנדט מיותיאן ( Bernedette Muthien), חברתי החכמה והמצחיקה, שלמרות זיכרונותיה הקשים מהאפרטהייד, שומרת על האנרגיה הבלתי נלאית שלה במאבקה ובמחקריה למען נשים ושלום, היא בת לקהילה הקוהסיאנית מדרום אפריקה (Khoisan). לטענתה, מערכות שליטה פטריארכאליות אינן הכרח. חברות קדם-פטריארכאליות באפריקה כדוגמת הקהילה הקוהסיאנית הן דוגמאות לאורחות חיים הרמוניים, שוויוניים מגדרית ולא אלימים. היא משתמשת בטקסטים מודרניים ובמקורות היסטוריים המשקפים אורחות חיים כאלו, הטבועים בתרבות קהילתה ושניתן לאמצם כדי לצמצם את האלימות הנוכחית ולשפר את החברה העכשווית.

הספר פותח לפנינו צוהר – אמין, מבוסס, עשיר, ממקור ראשון – לידע שאוצרות חברות ששימרו אלמנטים מטריארכאליים לגבי מבנים חברתיים, פוליטיים, מגדריים, כלכליים, תרבותיים ורוחניים, שביכולתנו לאמץ כדי ליצור חברה של שלום ושוויון. הספר מאתגר כמה יסודות בתיאוריה הפמיניסטית הכרוכים במושגים של מגדר וחלוקה מגדרית, פוליטיקה, כלכלה, רוחניות, מהותנות, אימהות, נשיות ותפקידי נשים. הוא מזמין אותנו לחשיבה מחדש על מושגים אלו, תוך שהוא משרטט חזון פמיניסטי והומניסטי. כישראליות מכל מוצא שהוא – פלשתיניות, אתיופיות, יוצאות חבר העמים, מזרחיות, אשכנזיות, לסביות וטרנסג’נדריות – הוא מציע לנו לאתר את השרידים המטריארכאליים בתרבותנו ולהציע פרשנויות חדשות להבנת המקורות שלנו (כפי שנעשה לגבי היהדות והתרבות הצפון אפריקאית בספר זה).

1. Heide Goettner-Abendroth (ed.), Societies of Peace: Matriarchies past present and future, Toronto, Canada: Inanna, 2009 [↩]

לאחרונה התפרסם ספרם של רחל הרץ לזרוביץ ויזהר אופלטקה, 'מגדר ואתניות בהשכלה הגבוהה בישראל'. לרגל פרסום הספר, קיימנו ראיון עם העורכים על הספר:

נדב פרץ: מדוע החלטתם ליזום את כתיבת הספר? האם היה 'מאורע מכונן', דוגמת כנס או אירוע אחר, שהביא אתכם להחלטה לערוך קובץ כזה?

יזהר אופלטקה: הספר הוא המשך ישיר לעבודתנו המשותפת והמבורכת בתחום המגדר שבאה לידי ביטוי בהוצאת ספר על מנהלות בתי ספר בישראל מנקודת מבט רב-תרבותית. היות ושבענו נחת מהוצאת הספר על נשים בניהול חשבנו כי נושא תחום המגדר, ששנינו מגלים עניין כלפיו, יכול לשמש לבחינת עולמן של נשים ושל בני מיעוטים באקדמיה הישראלית.

רחל הרץ לזרוביץ: לפני מספר שנים יזהר ואנוכי יזמנו מושב בכנס אי"לה שהתקיים באוניברסיטה באר שבע, שעסק בנשים ומנהלות בחינוך הישראלי, במושב זה השתתפו למיטב זכרוני גם אודרי אדי-רקח, רינה ברקול ועוד חוקרות שאיני זוכרת. האנרגיה והתהודה של מושב זה הביאה כאמור לכתיבת ספר באנגלית אותו ציין יזהר .

אני חוקרת במשך שנים רבות את החיים האקדמאיים באוניברסיטה חיפה והייתי פעילה בארגונים שונים כגון שדולת הנשים בישראל ובוועדות לקידום נשים באקדמיה ולדעתי היה המשך ישיר בין ההסתכלות על נשים כמנהלות לנשים באקדמיה, בשיחה עם יזהר חשבנו שעלינו לערוך ספר דווקא בעברית שיביא לביטוי את המצב הנוכחי של נשים וגברים השייכים לקבוצות מעוטים באקדמיה בישראל. לא היינו הראשונים בהעלאת נושא זה אבל דומני שמעטות מאוד, אם בכלל קיימות אנתולוגיות בנושא זה.

נדב: מה בין מגדר, אתניות והשכלה גבוהה? מה הביא אתכם לבחון דווקא את השפעתן של שתי הקטגוריות האלו ודווקא בזירה הזו?

יזהר: על פי התיאוריות הפמיניסטיות, הן נשים והן מהגרים ובני השכבות החלשות מודרים מהשיח המרכזי בחברה, והשכלה גבוהה היא חלק מהשיח המקובל. החיבור בין שני התחומים נראה היה לנו "טבעי" לאור רצוננו להאיר את הקול האחר, זה שלא נשמע כמעט בכנסים מרכזיים, בכתבי העת השפיטים בעולם.

רחל: כסטודנטית לשעבר וכחברת סגל באוניברסיטה חיפה, הנושא של ייצוג ערבים בסגל האקדמי והנושא של ייצוג נשים בסגל האקדמי הוא חלק מסיפור חיינו באקדמיה. בשתי זירות אלה קיימים ממדים של אי-שוויון בולט ורצינו להביא נושא זה מזוויות חדשות ולהציג אוכלוסיות חדשות.

נדב: מהו הקו המחבר בין המאמרים המופיעים בספר? האם יש להם מכנה משותף – תיאורטי, מתודולוגי או אמפירי – או שהם תוקפים נושא משותף מפרספקטיבות שונות?

יזהר: הספר מחולק לשלושה חלקים מרכזיים – הראשון עוסק בנשים המשמשות כמרצות וכחוקרות, או לפחות כאלה השואפות להגיע לשם או נחסמות בדרך לשם. החלק השני עוסק בנשים ובני מיעוטים ברמת לימודי התואר הראשון, השני והשלישי, והחלק האחרון מוקדש כולו לתכניות ללימודי נשים, תכניות חדשות יחסית שהספר מפנה את הזרקור לתרומתן לתחום המגדר ולקידום השוויון בין נשים לגברים באקדמיה.

רחל: הקו המחבר בין המאמרים המופיעים בספר הוא מתן האפשריות להציג לחוקרים את הנושאים שאותם הם חוקרים ולתת להם במה. כך למשל שמחנו לכלול באנתולוגיה את עבודתם של חוקרות וותיקות וצעירות אשר כללו נושאים שלא עלו קודם בספרות כגון סטודנטיות יהודיות וערביות דתיות ולא דתיות, נשים בעדה הדרוזית, פוסט- דוקטורנטיות ועוד. הקו המחבר בין המאמרים הוא מעיקרו מבוסס על תיאוריות סוציולוגיות של תיעוד וניתוח אי-השוויון בחברה הישראלית ברמת המקרו, אבל גם בגישות של פסיכולוגיה חברתית ואתנוגרפיות המתארות של המיקרו של אי-שוויון זה.

נדב: מעיון בתוכן העניינים של הספר, נראה שהמאמרים השונים מתייחסים למושג 'אקדמיה', ולחיבור בינו לבין מגדר, מכיוונים מגוונים – האקדמיה כאתר להוראה, כאתר למחקר, כמקום עבודה ואף כשדה מאבק בין דיסציפלינות. כיצד מחבר הספר בין כיוונים אלו?

מהי, לטעמכם, תרומתו התיאורטית המרכזית של הספר? כיצד הוא תורם לחקר האקדמיה? לחקר המגדר? לחקר החברה הישראלית?

יזהר: הספר מפנה את הזרקור להשפעת המגדר והמוצא האתני על מצוינות אקדמית, קידום באקדמיה, הצלחה בלימודים הגבוהים וכדומה. בעצם, ספר זה הוא בין הבודדים בשפה העברית הנוגעים בתחום זה ו"מעז" להביט על האקדמיה מנקודות מבט פחות "מחמיאות" תוך הבעת ביקורת מסוימת על הזירה בה אנו חיים ופועלים.

רחל: אכן אתה צודק כשאתה כותב "מעיון בתוכן העניינים של הספר, נראה שהמאמרים השונים מתייחסים למושג 'אקדמיה', ולחיבור בינו לבין מגדר, מכיוונים מגוונים – האקדמיה כאתר להוראה, כאתר למחקר, כמקום עבודה ואף כשדה מאבק בין דיסציפלינות".

לגבינו כעורכי הספר אחת התרומות התיאורטיות והיישומיות היא ההסתכלות על התוכנות ללימודי נשים כחלק של האחריות החברתית של האוניברסיטאות.

בגלל שבאוכלוסיות מסוימות עדיין אין ייצוג בולט לקבוצות כמו דרוזיות ודתיות, אפשרנו גם לתת זרקור על קבוצות אלה כשהם עדיין סטודנטיות בהשכלה הגבוהה.

חשוב לי להדגיש שאחד החסרים בספר זה הוא ייצוג של כותבי פרקים ערבים, ואחת הסיבות היא לדעתי שבאותו זמן הייתי בין העורכים לספר " נשים ערביות בישראל תמונת מצב ומבט לעתיד, רמות 2009 " יחד עם פייסל עזאיזה, ח'אולה אבו-בקר, אסעד גאנם. לדעתי יש לראות שני ספרים אלה כמרחבים ומשלימים זה את זה .

בעקבות הטבח במועדון הבר נוער, פתחה קבוצת יוצרים בקמפיין וידאו אינטרנטי בשם 'עושים קאט להומופוביה', שכולל סדרת סרטים שמטרתם להציג את ההומואים לקהל הרחב וכך לצמצם את ההומופוביה. שניים מהסרטים עוררו סערה:


בתגובה לסרטים אלו, יצאה הקשת הדמוקרטית המזרחית בהודעה זועמת לעיתונות:

הקמפיין נגד הומופוביה הוא חשוב מאין כמוהו. הקשת הדמוקרטית המזרחית מצטרפת בתחושת שליחות עמוקה לכל יוזמה למיגור שנאה. הקשת הדמוקרטית המזרחית נלחמת מזה למעלה מעשור ברדיפה ובאפלייה, ועוסקת בניסיון להעצים את הדמוקרטיה, שאחיזתה במרקם החיים המקומי הולכת ונחלשת. הדרת ערבים מהמרחב הציבורי, מניעת השתלבותם של אתיופים בבתי הספר, המלחמה שהכריזה המדינה על ילדיהם של מהגרי העבודה , שנאת נשים הולכת וגוברת באמצעי התקשורת והעובדה שהפער הכלכלי-חברתי בין מזרחים לאשכנזים הולך ומאמיר – כל אלה אינם שונים מהותית מרדיפה של הומואים, לסביות, בי וטרנס. בבסיס כל אלה מצויה גזענות פשוטה. [...] מה חבל, שכדי להילחם בתופעה מגונה אחת, בחרו אילן שיינפלד יריב מוזר ויפתח מזרחי להשתמש בתופעה מגונה אחרת.

בתגובה, מסביר ע' בר בפנזין ע' קווירית (זהירות, PDF), שהקריאה של הסרטים כמיזוגיניים וכגזעניים מקורה פשוט באי הבנה:

מהי העובדה הברורה ביותר על הסרט? [...] פואנטה כזו מבוססת דווקא על כך שגזענות, מיזוגיניה, לסבופוביה וטרנסופוביה מנוגדות להומוסקסואליות. אלמלא כן – הרי אותה פואנטה, שהיא כל מהות הסרט, נכשלת.

בסרט השני, מג'דרה, אי ההבנה מקורה, כנראה, באי הבנה טכנית:

עם הסרטון השני "מג'דרה" בכיכובה של השחקנית לבנה פינקלשטיין, יש בעיה קריטית יותר – מסיבות שאינן
ידועות חסר חלקו האחרון וזוהי תמצית האירועים בו למיטב ידיעתי ומבלי שצפיתי בו בעצמי: פינקלשטיין מסירה
את השביס ומרכיבה משקפיים, היא מתחילה לדבר על שוויון כשהיא נוטשת את המבטא המזרחי המוגזם
והמזויף.