ארכיון

ארכיון לקטגוריה ‘כללי’

לגופו של מגדר: הזמנה לדיון

המרכז לחקר המגדר ע"ש דפנה יזרעאלי

התוכנית ללימודי מגדר

סדרת הרצאות של התוכנית ללימודי מגדר

'לגופו של מגדר'

סמסטר ב' תשע

   18.05.11

 הסופר סמי ברדוגו

"מה שלא מרגיש הגוף הפיזי שלי, מרגיש הגוף הטקסטואלי שלי"

המפגשים בעריכת ובהנחיית ד"ר חוה ברונפלד-שטיין

 יתקיימו בימי רביעי, בין השעות 18:00- 19.30
באולם בק, (בניין 410), אוניברסיטת בר-אילן
                                                                         
 
  מצורפת הזמנה מפורטת למפגש הקרוב שייערך ביום רביעי ה – 18.05.11

 
 
 
 

 

Share

יוכי שלח היא סופרת ומרצה לקולנוע ותקשורת בבית הספר לאמנויות, סמינר הקיבוצים ספריה: "אחד בספטמבר" (הוצאת עברית), "שירים צורבים" (הוצאת זמורה ביתן)

לאתר של יוכי שלח | כל הרשומות מאת

Categories: כללי Tags:

הכנס השלישי על מגדר בשטח ובאקדמיה, בר אילן

התכנית ללימודי מגדר, מסלול מגדר בשטח
אוניברסיטת בר – אילן 

 הכנס השלישי על מגדר בשטח ובאקדמיה 
השטח מוליד משפחה

מה בין ארגוני שטח וידע אקדמי לבין תמורות ושינויי מדיניות במוסד המשפחה? 

השנה תכנית הכנס מתמקדת בשינויים במוסד המשפחה בעקבות פעילות שטח ובידע אקדמי שנצבר בלימודי מגדר ובלימודי גבריות.

לצד סוגיות של מדיניות וחקיקה נעסוק בדילמות של מנעדי משפחות, זוגיות, אמהות ואבהות 
 
   יום רביעי, ל' בניסן, תשע"א  ה-4 במאי 2011

באוניברסיטת בר – אילן

אולם הקונגרסים ע"ש פלדמן (בנין 301) 

לתכנית הכנס – לחצו כאן

————————————————————

הרישום לשנת הלימודים תשע"ב בעיצומו, מסלול מגדר בשטח מציע מלגות לשנת הלימודים תשע"ב
למידע נוסף על המלגות ועל הלימודים בקרו באתר האינטרנט שלנו
www.genderst.com 

הצטרפו לדף שלנו בפייסבוק
www.facebook.com/barIlangender

Share

אל תלכי לבדך ילדה ברחוב???… – מיניות נערות במציאות עכשווית

"אל תלכי לבדך ילדה ברחוב

בשיער גולש

אל תעברי לבד ילדה ברחוב

זה משחק באש

כל הגברים כולם יביטו בך

במבט עורג

כל הגברים כולם יביטו בך

במבט הורג…

למה, למה לך?…"

 

השיר העממי, שתורגם על-ידי חיים חפר, מהדהד במחשבתי בבואי לכתוב על מציאות חייהן הנוכחית של נערות ונשים בישראל. יותר מכל הוא מיטיב לתאר את תחושת הסיכון הנקשרת לתנועתיות במרחב הציבורי – עבור נערות, שכל "חטאן" הינו המראה הצעיר והמצודד שלהן. המבט הגברי, זה שהופך אותן לאובייקט מיני ומושא לפנטזיות ולתוקפנות אפשרית, מגלם בתוכו הן את הכמיהה אליהן והן את היכולת לפגוע בהן – עד מוות. מילות השיר הפופולארי מציעות לנערה להיזהר, לשקול את צעדיה, ואין בהן שום התייחסות ו/או אזהרה לצד הגברי. הנערה היא שצריכה למדר את עצמה, להגביל את מרחב חופש התנועה שלה ואילו המבט העורג, זה שטומן בחובו אפשרויות פעולה קטלניות, נותר חופשי. תפיסה המבטאת את מרחב הזכאויות הגברי הרחב, המוגבל פחות, ואולי יותר מכל משמש התיאור כמבטא את מהותה של הגבריות ההגמונית: משתוקקת, פעילה ומסוגלת לפגוע.

אולם האם כך ניתן לתאר את מציאות חייהן שלנו כנשים? של בנותינו? האם עדין יש לקשור מיניות נשית לסיכונים ולאזהרות בלבד? איני סבורה כך. במאמר זה אטען כי בימים אלה, בהם אנו מגלים מדי שבוע (כמעט) פרשיה חדשה של פגיעה מינית קבוצתית בילדות ובנערות חשוב להבין שאנו חוזרים למצב רגרסיבי. בו עולות וחוזרות להדהד בתודעתנו האזהרות המסורתיות בנוגע למיניות נשית. יחד עם זאת, אין לשכוח מסרים בדבר מיניות בריאה, המבטאים תהליכי שינוי. תהליכים המתקיימים אף הם לצד הישנותן של פגיעות מיניות. משמעותם המרכזית היא ההבנה שגם נערות ונשים זכאיות ליהנות ממיניותן ומגופן ואינן אשמות – בשום אופן – בפגיעה בהן.

הדחף ההורי הראשוני הינו לגונן על ילדינו, להכין לקראת סיכונים ולנסות למנוע כל פגיעה אפשרית. הורים רבים שואלים, אם כן, את עצמם מה בדיוק לעשות במציאות מבלבלת ורבת סתירות כזו הנוכחית? כיצד להכין את הבנות המתבגרות לחיים בוגרים, זאת בעודם מודעים להשלכות השליליות של הצגת המיניות הנשית הצעירה כפוטנציאל לסיכון בלבד. יותר מכל עולה השאלה האם באמת ניתן בימינו לחנך נערות להיות בוגרות ופעילות מינית מבלי לאזכר את פגיעותן האפשרית ולהדהד מסרים של "הסטנדרט המיני הכפול". מסרים בהם מקבלת המיניות הנשית גינוי חברתי בעוד שזו הגברית נהנית מחופש פעולה וזוכה לעידוד חברתי – הן מצד קבוצת בני השווים, הן מצד ההורים והן באמצעי התקשורת.

מהם אם כן אותם מסרים אפשריים בדבר מיניות בריאה?  מה נותר ואפשר לומר פרט לאזהרות? אני סבורה שהורים ומחנכים/ות למיניות הרוצים/ות לעשות זאת, והמוכנים/ות להתמודד עם עכבות אפשריות שלהם עצמם, יכולים בהחלט לגדל ילדות ובנות עם מסרים חיוביים בנוגע לגופן ולמיניותן. יש לזכור שטיפוח מיניות בריאה – עבור שני המינים – הינו תהליך רגשי, מחשבתי וגופני המתחיל כבר בינקות. הוא טומן בחובו התייחסות הורית חיובית לגוף הצעיר, להפרשותיו, להתפתחותו. "הגוף זוכר" את המגע המטפח, המעודד והאוהב שמסייעים להצמיח תחושה פסיכולוגית חיובית ביחס ל"עצמי" והכרה בסיסית של ערך וביטחון עצמי. בשלבים מאוחרים יותר של ההתפתחות מתמודדים הורים וילדים עם צליחת תהליכים אדיפליים לא פשוטים, הטומנים בחובם העמדת גבולות, הכרת המושג "שלי – שלך", פרטיות ו"מותר ואסור". כל אלה מצמיחים בקרב ילדים וילדות את היכולת הפסיכולוגית לדחות סיפוקים ולמתן כבוד לגופם ולרצונם של אחרים/ות.

כאשר הורים משתמשים בשפה ישירה, אך לא בוטה, מלמדים את שמות איברי הגוף – כולל איברי המין, פנויים לשאלות בנוגע ל- איך באים ילדים לעולם? מהו מחזור הווסת? וכדומה, הם משדרים שמיניות הינה חלק בלתי נפרד מקיומנו האנושי. לעומת זאת, התעלמות משאלות, "כיבוס מילים" ושתיקות נתפסות בהבנה הילדית כמאותתות שמשהו פה אסור, ואולי אפילו "מלוכלך".

תהליך המטפח מיניות בריאה טומן בחובו גם התרחקות ממסרים מגדריים המאדירים מיניות גברית ושוללים ומדכאים את זו הנשית. הוא נוגע לא רק בידע קונקרטי אלא בשאלות של מוסר הנוגעות לראיית האחר/ת כסובייקט. קרי, כאדם בעל מחשבות, רגשות ורצונות משל עצמו/ה. עבור נערות ונשים במיוחד כולל האתגר בפיתוח מיניות בריאה גם את  היכולת לראות את עצמן כיצורים מיניים, ולהתמודד עם מסרים משפילים ומבזים, או מזהירים ומרתיעים כאלה שהובאו בתחילת המאמר. חינוך שכזה טומן בחובו את היכולת לחשיבה ביקורתית ולשיפוט לגבי מה שמשקפת הפורנוגרפיה, תביעות חברתיות וזוגיות, וכל מסרים פוגעניים אחרים.

להערכתי עולה החשיבות בקידום מיניות בריאה בתקופתנו – יותר מאי פעם. העצמת ילדות ונערות בנוגע לעצמן ולחייהן, כולל כלפי זכותן להרגיש ולבטא את מיניותן, נקשרת הן להתחזקותן בתוך קשרים והן ליכולתן לומר "לא" למגע מיני לא רצוי, לא מוגן ופוגעני. נערות שמחזיקות באג'נדה מגדרית ליברלית, המתרחקת מהנחיות מגדריות מסורתיות של נשיות שותקת ומרצה, יכולות לראות את עצמן לא רק כ"אובייקט מיני" אלא לעמוד על זכותן לבטא כעס ולהשתתף בהגדרת היחסים. בכך הן מפחיתות את הסיכון להדבק במחלות העוברות במגע מיני ולהיכנס להריון לא רצוי. בנוסף, הן תוכלנה לזהות מצבים של פגיעה – רגשית ומינית – ולהימנע מהן, כמו גם לאתר "כתובת" לפניות ולקבלת תמיכה. עלינו כמבוגרים הנושאים באחריות לגידולן ולהתפתחותן להתרחק ממסרים ביקורתיים כדי שנתפס גם אנו כ"כתובת" לעזרה ולא נמודר מחייהן.

ולסיכום, אני בוחרת לתמצת את דברי כמו גם את התקווה הגלומה בהם למציאות טובה יותר בפרפראזה אפשרית לשיר:

"עברי נערה ברחוב בשיער גולש,

קצר או איך שבא לך…

כל הגברים יביטו בך במבט עורג,

אך ילמדו להתמודד עם הכמיהה כלפיך…

גם למול המבט ההורג

את יכולה לחוש בטוחה

היות שאינך לבד!"

Share

נלי שטיין היא מטפלת זוגית, המתמחה גם בטיפול מיני, מנחת סדנאות ומרצה. עוסקת בתחומים אלה של זוגיות, מיניות ומגדר. מתעניינת במבט הפסיכו-חברתי בכלל ובמבט הממוקד בתהליכי מגדר ובאופן שבו הם "צובעים" את מציאות חיינו. כל הזכויות שמורות לנלי שטיין

כל הרשומות מאת

Categories: כללי Tags:

ברבור שחור – מזווית מגדרית

ד"ר סיגל ברק ברנדס וגב' מירה הורביץ

 ד"ר סיגל ברק ברנדס היא מרצה לתקשורת ולמגדר, המסלול האקדמי המכללה למינהל. גב' מירה הורביץ  היא פסיכולוגית קלינית ומדריכה 

 


 

לאחרונה יצא לאקרנים סרט הקולנוע האמריקאי "ברבור שחור" (Black swan). מבלי להרוס יותר מדי לאלו אשר עדין לא צפו בסרט, נאמר כי הסרט עוסק בלהקת בלט יוקרתית בניו-יורק, המתעתדת להעלות הפקה של "אגם הברבורים". הסרט מתמקד בדמותה של הרקדנית נינה (בגילומה של נטלי פורטמן) המתמודדת על התפקיד הראשי, ובמתח וביריבות בינה ובין רקדנית אחרת – לילי (מילה קוניס). המנהל האמנותי של הלהקה, תומאס לירוי (וינסנט קאסל), חושש מליהוקה של נינה לתפקיד הראשי, שכן לדבריו, היא מתאימה לתפקיד הברבור הלבן, בעוד שאינה מתאימה לתפקיד הברבור השחור. מאחר והתפקיד הראשי דורש גילומן של שתי הדמויות על ידי רקדנית אחת – הוא מתלבט ודורש ממנה להוכיח לו שהיא מסוגלת להשתנות. הוא מנשק אותה באופן מפתיע והיא נושכת אותו בשפתו, אקט שמשכנע אותו לתת לה את התפקיד הראשי של מלכת הברבורים. הסרט מציג גם את יחסיה הלא-בוגרים של נינה עם אמהּ השתלטנית אריקה (ברברה הרשי), המתייחסת אל נינה כאל ילדה ומנסה לשלוט בחייה.

ניתן לראות במתח שמציג הסרט בין "הברבור הלבן" והעדין לבין "הברבור השחור" והיצרי ביטוי מרתק לכמה דימויים נשיים המקובלים במדיה.

ביקורת פמיניסטית שהחלה מתפתחת בשנות ה-70 של המאה ה-20 (הגל השני של הפמיניזם) בחנה את שאלת הבניית ההבדלים המגדריים והתפקידים החברתיים המקושרים לנשים וגברים, וביקרה את המחשבה המערבית לגבי המינים בגלל העיקרון המסדר המרכזי שלה – השוואה ועימות באמצעות ניגודים דואליים (או-או). דואליות זו מתעלמת ממצבי ביניים ומערבת בדרך כלל גם יחסי היררכיה בין שני קצוות הדואליות, כשצד אחד מוערך יותר והאחר פחות.

נשיות, לפי עיקרון זה, מובנת באופן הטוב ביותר כניגוד המבני של גבריות, ומקושרת תמיד לצד הפחות מוערך בדואליות זו. כחלק מהחשיבה המערבית הגברית, גם הנשיות עצמה מוגדרת בצורה דיכוטומית, ונשים משתייכות לאחת משתי קטגוריות מנוגדות: ה"מדונה" – כלומר, האישה בתפקיד האם, היולדת, המגדלת ומטפלת, מקריבה, דמות מוסרית וא-מינית, ומן הצד השני – "הזונה" – כלומר אישה לא מוסרית, מסוכנת וארוטית, המגרה ומאיימת על הגבר במקביל.

הסרט "ברבור שחור" מבוסס, למעשה, גם הוא על חשיבה דיכוטומית מעין זו ביחס לנשיות, ומציג הפרדה ברורה בין "המדונה" – היא נינה – שאינה מינית, הנתפסת עדין כילדה בעיני אימה, עדינה ומוסרית (לא נעים לה לקחת את התפקיד מהפרימה בלרינה המזדקנת – בת'), הלבושה תמיד לבן המסמל את בתוליותה, לבין "הזונה" – היא לילי. לילי, מינית וחושנית מאוד, בעלת תעוזה, המנסה לפתות את תומאס בכדי לזכות בתפקיד הנחשק, ובאופן סמלי לבושה תמיד בשחור. העימות המר ביניהן, המלווה את התפתחות העלילה והמוביל את נינה לסדרת הזיות ולפגיעה בעצמה, מהווה ביטוי לתפיסה שאינה מאפשרת יישוב המתח והדואליות, ומלמד כי, לכאורה, אין מצבי ביניים בנשיות.

תפיסה דיכוטומית זו מקבלת ביטוי גם בפיצול הפסיכולוגי בנפשה של נינה. מלאני קליין, פסיכואנליטיקאית ומייסדת גישת יחסי האובייקט בפסיכואנליזה, תיארה את מושג הפיצול (split) כמנגנון הגנה פרימיטיבי, המשמש להתמודדות עם החרדה שמעוררים רגשות מאיימים של תוקפנות ומיניות. הסרט נפתח בסצנת פיצול: אגם הברבורים, הברבור הלבן הזך, התמים והטהור, מותקף על ידי הברבור השחור היצרי, הקנאי, התוקפן, הברוטאלי. בהמשך אנו מבינים כי מדובר בחלומה של נינה. כבר בפתיחה זו מציג הסרט את השקפתו, התואמת גם את הגישה הפסיכולוגית: כיוון שהחלום הוא של החולם, כל חלקי החלום מייצגים חלקים שונים של נפש החולם. לפיכך, גם הברבור הלבן וגם הברבור השחור, מייצגים חלקים בנפשה של נינה. נינה אינה יכולה להכיל בתוכה את מיניותה שלה, ומשליכה אותה על לילי, הנושאת עבורה את החלקים האפלים של נפשה, קרי: "הברבור השחור" שבתוכה (ראו "ברבור שחור, ברבור לבן", מירה הורביץ, מתוך האתר 'פסיכולוגיה עברית', מאמרים, 6.3.11).

יותר מכך: הגורם המזין, מחדד ומלהיט את התחרות בין נינה ולילי הוא הגבר, שנמצא בתפקיד מקבל ההחלטות, ובכך ניתן ביטוי ליחסי הכוחות המגדריים המקובלים – הגבר הדומיננטי, הנמצא בעמדת הסמכות, ואף מטריד מינית במקומות מסוימים בעלילה, מטיח את הנשים זו כנגד זו, לפי מודל שליטה ברור של "הפרד ומשול". הוא זה אשר יוצר את הדיכוטומיה הברורה בין מאפייני הנשיות שמגלמת כל אחת מהרקדניות, ומעודד את נינה לעשות את הבלתי אפשרי, ולגלם לבד את שני הברבורים (קרי: להיות המדונה והזונה גם יחד).

נינה אכן נענית לאתגר, ומנסה למצוא את ה"זונה" שבתוכה, אולם משלמת על כך מחיר בריאותי ונפשי יקר.  בנקודה זו חשוב להזכיר את הגל השלישי בפמיניזם, הפוסט-פמיניזם, שבכל הקשור לדימויי נשיות במדיה, עסק הן ברעיונות מעצימים של girl power והן בדימויים של "נערה במשבר". נינה מאוד החלטית בניסיונה (וגם בהצלחתה בסופו של דבר) לגלם את מלכת הברבורים. היא שמה לה כיעד את השגת התפקיד, ואכן זוכה בו בסופו של דבר. לפיכך, יש כאן ביטוי לרוח ולשיח של Girl power שמאפיינת דימויי נשיות פוסט-פמיניסטיים: נערה/אישה יכולה להיות כל דבר, אם רק תרצה בכך. נשים הן חזקות ודומיננטיות והפמיניזם למעשה מיותר.

שיח מקביל שהתפתח אף הוא בתרבות, באקדמיה ובמדיה בשנות ה-90 ביחס לצעירות, הוא שיח של "נערה במשבר/בסיכון". הטענה כאן היא שבגיל ההתבגרות, בשל לחץ מהתרבות האמריקאית, נערות מומרצות/מחויבות לשים בצד את ה'עצמי' האותנטי שלהן, הבריא והשלם ולהפוך ל'עצמי' אחר שיקרי. הלחץ הזה להיות מי שאינן, מדכא את רוב הנערות. הן מפסיקות לחשוב – 'מי אני'? 'מה אני רוצה'? ומתחילות לחשוב 'מה עלי לעשות כדי לרצות אחרים'? תמיד ההתבגרות הייתה דבר מסובך, אולם כיום יש האשמה כנגד תרבות המדיה העכשווית, שהיא עוינת לנערות ולא מאפשרת להן לבטא את עצמיותן האמיתית. כתוצאה מכך נערות מגיעות לדיכאון, לביקורת-עצמית, להערכה-עצמית נמוכה, לחוסר שביעות רצון עם גופן ולהפרעות אכילה. 'נערות במשבר' הן נערות מורדות, המורדות בציפיות מהן להיות "ילדות טובות": נערה/צעירה כזו מואשמת בחוסר ברצון או בחוסר שאיפה להתאים עצמה לציפיות, היא מתנגדת לסמכות, כועסת, אגרסיבית, מנפנפת במיניותה, מפתה בני זוג לא ראויים, מעשנת, שותה, משתמשת בסמים וכדומה. נדמה כי דמותה של נינה מגלמת במקביל לרוח ה Girl power גם שיח זה – הלחץ עליה (מצד תומאס ומצד אימה) להפוך למי שאינה – מוביל אותה אל מצוקתה ואל אובדנה בסופו של דבר. היא בורחת משליטת אימה, שותה ונוטלת סמים, מקיימת יחסים לסביים (למעשה בהזיותיה) ועוד.

לסיכום, נראה כי הסרט מציע ערוב של צורות שיח על נשיות – בחלקם שמרניים, סטריאוטיפיים ודכאניים, ובחלקם משחררים ומעצימים. קשה להימלט מהתחושה כי סופו המדכא מלמד על עדיפותו של שיח שמרני, שלא לומר מיזוגני.

Share

מבט ביקורתי על דימויי הגוף של נשים ונערות




במרץ 2011 נערכה בלונדון ועידה בינלאומית אשר עסקה בדימוי גוף של נערות ונשים בעולם המערבי בן זמננו. מטרת הועידה שהוגדרה על ידי מארגניה כועידת חירום, היתה  "להגן על דור העתיד של נערות ונשים מפני המערכת החברתית-גלובלית-עסקית אשר גורמת להן לשנוא את גופן". מארגנות הועידה רואות במשימה זו משימה בעלת דחיפות רבה ושמו לעצמן כמטרה להעלות את הנושא לשיח הציבורי ולפעול כדי למנוע את התהליך שבו נשים מעסיקות עצמן באופן אובססיבי במראה החיצוני שלהן, עסוקות עיסוק יתר במשקל ובדיאטה, רוכשות ומשתמשות במוצרי קוסמטיקה (על התעשייה הגדולה המתפרנסת ממנה) וכו'. המציגות השונות בכנס קראו להלחם בדימויי הגוף האידיאלי המעוותים שמוצגים באמצעי התקשורת, בפרסומות, בתוכניות הטלויזיה ובדימויים הויזואלים השונים הסובבים אותנו. המטרה היא להביא את הנערות והנשים לאהוב את גופן כפי שהוא, ללא דיאטה, ללא ניתוחים פלסטיים ומבלי לנסות לחכות דימויים שמוכרות לנו תעשיות שונות (אופנה, קוסמטיקה, רפואה וכו').

השתתפו בוועידה ארגונים וגופים שונים הפועלים בבריטניה בעיקר על מנת לקדם את הנושא, דרך תוכניות בית ספריות, תוכניות באוניברסיטאות ובקהילה, קבוצות באינטרנט ועוד.

המאבק שמובילה הועידה, הינו מאבק חשוב מאין כמותו, לטיפול בסוגיה שלצערנו הרב, אינה פוסחת גם על החברה הישראלית! כקבוצה של נשות ואנשי מקצוע העוסקים במגדר, עלינו לקדם את המאבק  למלחמה בדימויי הגוף הנשי הלא ריאליסטים והפוגעניים המקיפים אותנו, המביאים נשים שלא לקבל את גופן ולנסות לתקן או "לשפץ" אותו בדרכים שונות: החל בדיאטות דרך טיפולים קוסמטיים ועד לעיצוב מחדש של הגוף באמצעות סכין המנתחים !

מה אנחנו יכולות/ים לעשות?

המאבק צריך לכלול שני מהלכים מקבילים:

הראשון, קידום המודעות ביחס לאידיאל הגוף הנשי הבלתי ריאלי הרווח בחברה שלנו והמחירים שמשלמות נשים ונערות המנסות להתאים עצמן לאידיאל בלתי מושג זה.

והשני, פעולה חברתית ליצירת דימויי גוף ריאליים יותר, בעולם הפרסומות, בתוכניות הטלויזיה, בסרטים ובשלטי חוצות הסובבים אותנו, וחינוך הנשים והנערות להתנגדות לדימויים אלו, ואימוץ מבט ביקורתי ביחס אליהם.

Share

Share

כל הרשומות מאת

הזמנה לקולוקוויום "לגופו של מגדר", אוניברסיטת בר אילן

 

המרכז לחקר המגדר ע"ש דפנה יזרעאלי באוניברסיטת בר-אילן יקיים קולוקוויום מחלקתי תחת הכותרת 'לגופו של מגדר'. המפגשים בעריכת ובהנחיית ד"ר חוה ברונפלד-שטיין יתקיימו בימי רביעי, בין השעות 18:00- 19.30 באולם בק, (בניין 410), אוניברסיטת בר-אילן.

הזמנה למפגש הקרוב:

המפגשים הבאים:

18.5.11 – הסופר סמי ברדוגו: "מה שלא מרגיש הגוף הפיזי שלי, מרגיש הגוף הטקסטואלי שלי"

15.6.11 – ד"ר רבקה נריה בן-שחר: "שמלת אשה חייבת להיות באורך של 10 ס"מ למטה מן הברך"-שיח הצניעות במדורי הנשים בעיתונות החרדית 1960‑1989

 

Share

מה השתנה? נשים וגברים בראי הסטטיסטיקה

אז מה השתנה?

מה אחוז הנשים והגברים החיים יחד ללא נישואין? האם נשים משכילות יותר מגברים – או להיפך? מהו אחוז הבנים הזכאים לבגרות? ואחוז הבנות? ומהו אחוז הנשים הלומדות אדריכלות? מהו אחוז הגברים המשתתפים בכוח העבודה בישראל? ומהו אחוז הנשים העובדות עבודה חלקית?

כל התשובות לשאלות אלו ועוד ניתן למצוא בעלון "נשים וגברים – 2008-2009", שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

Share

תקרת הברזל

 

זה כבר הפך לדפוס קבוע: השר מודיע על מינוי (לשר, למפכ"ל משטרה, לראש השב"ס), ומיד מתגלה שורת שלדים בארונם של המועמדים הראויים בעיני עצמם – והמינוי מבוטל.

מול תקרת הזכוכית הולכת ונוצרת תקרת הברזל. יותר ויותר גברים המבקשים להגיע לעמדת כוח, מגלים שיש להם בעיה. רוחות הרפאים של העבר רודפות אותם. נשים מן העבר, שהוטרדו, נעשו בהן מעשים מגונים, נאנסו או סתם קיימו קשר רומנטי מאולץ בהיותן תחת סמכות הגבר – שבו מן העבר השותק והחלו לדבר. נשים ששתקו מחמת הבושה, מחמת הספק שהיה בליבן, מחמת הפחד, מחמת תחושת האשמה – משמיעות את קולן. ומה שהן מספרות יוצר תקרת ברזל – מחסום שאין לעבור בדרך אל התפקיד הרם הבא.

איציק מרדכי, חיים רמון, אילן בר-לב, משה קצב, אלי גביזון ואחרים – שורת גברים שעדיין לא הפנימו שכללי המשחק השתנו, שאין עוד להשתיק, לכסות ולטשטש. שמערכת יחסים רומנטית היא דבר אחר לגמרי, שאיננו כרוך ביחסי מרות, בהפחדה, בהשתקה.  

אכן כן, הממזרות שינו את הכללים. הן פתחו את הדלתיים הסגורות בדיוק במידה הנדרשת כדי לבנות את תקרת הברזל.

 

 

Share

יוכי שלח היא סופרת ומרצה לקולנוע ותקשורת בבית הספר לאמנויות, סמינר הקיבוצים ספריה: "אחד בספטמבר" (הוצאת עברית), "שירים צורבים" (הוצאת זמורה ביתן)

לאתר של יוכי שלח | כל הרשומות מאת

Categories: כללי, תראו את זה Tags:

תקציר מאמר מאת ד"ר מיטל עירן יונה

Married to the Military:

Military-Family Relations in the IDF

 

Meytal Eran-Jona, PhD

Tel Aviv University and IDF Behavioral Sciences Center, Israel,

 

Abstract

 

Twenty years after the last research was conducted on military families in the Israel Defense Forces (IDF), this study explores gender arrangements in families of male and female career military personnel as viewed by their civilian spouses.

The research objective was to analyze the differences in attitudes toward family life and examine the differences in work-family practices among the IDF's career servicemen and women.

The findings indicate that the IDF's heavy demands on career personnel, regardless of gender lead to the construction of  family and couple arrangements that deviate from the norm in civilian Israeli-Jewish families of similar characteristics. For the servicemen this demand creates a "traditional" role division model that places the entire burden of family work on their wives; for the servicewomen the same demands create a relatively "egalitarian" role division model, by placing more of the burden of "family chores" on their husbands.

———————————————-

 לפרסום תקצירים נא לכתוב ל-migdar.il@gmail.com 

 

 

Share

שייח ג’ראח, ביקיני, פמיניזם

25 יולי, 2010 9 תגובות

הפעילים בשייח ג’ראח מבקשים מהמשתתפים באירועי המחאה לא להגיע במכנסיים קצרות או בגופיות, מכיוון שלבוש כזה מרתיע, לדבריהם, פעילות ופעילים פלסטינים ומונע מהם להשתתף במאבק. שלא במפתיע, דובי קננגיסר, נעמה כרמי ויוסי גורביץ נחרדים מהקריאה הזו. כפי שמנסח את הטענה דובי:

עצם הניסיון להכניס תכנים פמיניסטיים לתוך המאבק הוא "קולוניאליסטי", משום ששיוויון האשה הוא עקרון מערבי, כזה שזר לתרבותם של התושבים המקומיים. ומכיוון שבעולם רלטוויסטי אנו חיים, אין אנו רואים עוד, לכאורה, עליונות בעקרונות הליברליים המערביים. והרי לכם המהלך במלואו: אין פגיעה בפמיניזם; הפמיניזם יכול לחכות; הפמיניזם יכול לחפש את החברים שלו במערב.

הכותבים אומרים לנו שמשמעותה של הדרישה הזו היא לשים את ‘הנשים בסוף’, כשם הפוסט של נעמה. אנחנו בוחרים לקדם את המאבק הפלסטיני – על גבן של נשים.

אני מבקש להוסיף כמה הערות לדיון הזה:

ראשית, כדאי לזכור שהפגיעה כאן היא פגיעה בנשים יהודיות. אישה פלסטינית שלא מהססת ללכת בגופיה, לא תירתע בגלל הבקשה של מארגני המאבק, גם אם זו תגיע אליה – היא רגילה, כנראה, לשבור נורמות חברתיות. אין ספק שיש מקום למאבק על זכויותיהן של נשים ישראליות, ואין ספק שהמאבק הזה קשור גם לקודים של ‘צניעות’. אבל כדאי להפריד בין שתי הקבוצות האלו. שאלת הפטריארכליות של החברה הפלסטינית לא עומדת כאן על הפרק.

שנית, צריך לזכור ששאלות של קודי לבוש מערבות פעמים רבות בין סוגיות של דיכוי נשי לבין סוגיות של הבדלים תרבותיים. אין ספק שבכל מקום שבו אישה אינה סוברנית לקבל את החלטותיה עבור עצמה, היא מדוכאת; אין ספק שבכל מקום שבו אישה סובלת מאלימות עקב היותה אישה, היא מדוכאת; אפשר להטיל ספק בטענה שככל שאישה מכסה חלקים נרחבים יותר מגופה, כך היא יותר מדוכאת. האם החזה החשוף של נשות הזולו מעיד על הישגים פמיניסטיים יוצאי דופן? האם העובדה שבניגוד למצב לפני עשור, היום מקובל לראות את קצה הישבן של נשים – הופכת את הסקיני למופת פמיניסטי?

יש מקרים שבהם הדרישה מנשים לכסות את גופן מקורה בדיכוי. יש מקרים שלא. אז איך יודעים? שואלים. שומעים את הנשים. מבינים את הרקע. לא מטילים את התפיסות התרבותיות שלנו, כמות שהן, על תרבויות אחרות – כי הן לא מתאימות שם.

וכאן אנחנו מגיעים לטיעון הטקטי. לא הטיעון הטקטי של ‘המאבק הפלסטיני חשוב יותר מהמאבק הפמיניסטי’, אלא הטיעון הטקטי של ‘איך לקדם את המאבק הפמיניסטי’. למאבק בשייח’ ג’ראח יש היבטים פמיניסטיים חשובים. לפי עדויות המשתתפות במאבק, זה מאבק שבו נשים – משני הלאומים – נואמות, מובילות צעדות ועומדות בראש. האם זה פחות פמיניזם מגופיה?

את התשובה לשאלה הזו אני לא יודע. גם דובי, נעמה ויוסי לא יודעים. כדי לדעת מה הצעד הנכון בסיטואציה הספציפית, צריך להכיר את הנפשות הפועלות. צריך לדעת אילו משמעויות הן נותנות לתוכן של מאבקים, לכתפיים חשופות, להנהגה נשית. עד כמה המינון של כל הדברים האלה משמעותי עבורן. כמו שחנן אומר – זה לא המקום לקביעות אבסולוטיסטיות, אלא מקום שבו אנו “צריכים להפעיל שיחה ופתיחות לאחרים מאיתנו”, כדבריו החכמים של חנן.

Share

נדב פרץ הוא דוקטורנט בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, ומרצה במכללת ספיר ובמכללת אשקלון. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת באבהות במדינת הרווחה הישראלית. נדב הוא רכז קהיליית מגדר.

לאתר של נדב פרץ | כל הרשומות מאת

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏