ארכיון

ארכיון לקטגוריה ‘מאמרים ומחקרים’

משרת אב – האמנם?

7 אוגוסט, 2012 10 תגובות

להיות הורים זה דבר נהדר. מורכב אמנם, אך מדובר בפלא של ממש. תשעה חודשים של המתנה, התרגשות וחששות אשר מתנקזים ללידה ואחריה- אין דבר שנראה כיום אתמול. בהיוולד הנולד הרך הוא משנה את הסטטוס של יוצריו, את האישה- לאם, את הגבר- לאב. על ההורים מוטלת אחריות גדולה. כעת, יש צורך לדאוג להתפתחותו וצרכיו של התינוק וכן להתחשב בלוח הזמנים (הצפוי והבלתי צפוי) שהוא מכתיב. לרוב, ניתן להבחין כי האב ממשיך בעבודתו בעוד שהאם משתלבת בשנית במעגל העבודה לאחר חופשת הלידה. לעיתים האם מקטינה את היקף משרתה כדי להיות פנויה לטיפול בילדיה. למרות ששני ההורים עובדים לפרנסתם ישנם מקרים בהם הדרישות התעסוקתיות מהן שונות כאשר ניתן יחס מועדף לאם, אך מה בנוגע לאב?

על פי התקשי"ר (תקנון שירות המדינה) זכאית עובדת מדינה לקיצור יום עבודתה עם חזרתה מחופשת הלידה ולתשלום עבור שעות נוספות במידה והיא נשארת לעבוד מעבר לאותן שעות יום העבודה המקוצר ("משרת אם"). אב שעובד במגזר הציבורי אינו זכאי לקבל הטבה זו (למעט מקרה בו שני ההורים הינם עובדי מדינה והאם לא מנצלת את זכאותה).לעומת זאת, מבחינה חוקית ישנו חוק שוויון הזדמנויות בעבודה אשר אוסר על אפליה בתנאי עבודה . לא מובן כיצד חוק זה וההתייחסות לאב עובד דרים בכפיפה אחת.

שוטר שהינו אב לילדים קטינים ביקש לממש את הזכות לקיצור יום עבודה. מאחר ובקשתו נדחתה הוא תבע את המדינה. האב טען כי אשתו עצמאית ועובדת שעות רבות והוא מעוניין להגיע לביתו מוקדם לטפל בילדיו. התביעה נעשתה לאור חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה אשר מציין כי לאב עובד ישנן זכויות בקשר להורות. בית הדין לעבודה בתל אביב פסק בשנת 1999 לטובת השוטר. השופטת חגית שגיא טענה בפסק הדין כי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה ביקש להעניק זכויות הוריות הקיימות בחקיקה לכל אחד מבני הזוג כך שכל אחד מהם יוכל לשאת באחריות לטיפול בילדים. החוק מעניק לאישה זכות יתר לבחור אם היא זו שתנצל את זכות ההורות ותעבוד פחות שעות או שבן זוגה ינצל את הזכות לטפל בילדים בעוד היא עובדת שעות ארוכות יותר . הרשו לי לחזק את ידיה של השופטת, גם אב זכאי לקבל את ההטבה ללא קשר אם אשתו עובדת מדינה. במדינתו זכות אבות זו טרם הוסדרה מזה שנים רבות, וזהו אינו מקרה יחיד בו אב נדרש להגיש תביעה בעניין זה.

בניגוד למדינת ישראל, במדינות רבות ישנה התייחסות חוקתית לאב ולאם כיחידה הורית שווה מבחינה תעסוקתית. בהולנד, למשל, החוק קובע כי לעובדים מותר לקצר את שבוע העבודה ללא נימוק. המטרה העיקרית היא לאפשר להורים לילדים קטנים לעבור לשבוע עבודה של ארבעה ימים. בדומה לכך, גם בדנמרק ובבריטניה מנסים להקל על ההורים העובדים. בדנמרק ישנו הסדר המכונה "בנק שעות" המאפשר גמישות בשעות העבודה ובבריטניה החוק קובע כי זכותם של הורים עובדים לילדים צעירים לבקש לעבוד בשעות עבודה גמישות ובחלקיות משרה. שוודיה אף מגדילה לעשות ומאפשרת להורים להשתמש בשעות של שלושת החודשים האחרונים של החופשה ההורית אשר הם זכאים לה לאחר לידה (בהיקף של כשנה), על מנת להפחית את שעות העבודה השבועיות של אחד מהם, ועדיין לקבל שכר גבוה בתמורה להיקף משרה נמוך יותר. המדיניות המתוארת לעיל מעודדת שילוב ואיזון של עבודה ומשפחה ומכירה בחשיבות של הנוכחות והמעורבות של ההורים ללא אפליית אבות.

מחקרים מראים כי נוכחות ומעורבות האב בחיי ילדיו חשובה מעין כמוה, חיונית ובעלת ערך מוסף. נמצא כי ככל שהאב נמצא יותר עם הילד כך היכולת האמפטית של הילד גבוהה יותר. נוסף על כך, נמצא כי סגנון המשחק של האב שונה מהאם, הוא פיזי יותר (הנפת הילדים באוויר למשל) ופחות מילולי או רגשי. האב ישתמש במשחק כדי ללמד את הילד התנהגויות של אומץ, סקרנות וחקרנות. לסגנון המשחק האבהי חשיבות רבה אשר מהווה את החלק המשלים לסגנון המשחק האימהי. כמו כן נמצא כי לאבות יש השפעה מרחיקת לכת על הישגי הילדים בבית הספר, וכאשר הם מעורבים בלימודים, הילדים משיגים ציונים גבוהים יותר ומגלים שביעות רצון גבוהה יותר מבית הספר. בממוצע נמצא כי ילדים זוכים להצלחה רבה יותר כאשר שני ההורים חמים ומעורבים.

כיום הן הגבר והן האישה תורמים למשפחה בכך שהם יוצאים לעבוד, אך לא די בכך. הגבר זכאי להיות שווה זכויות לאישה גם בזכותו להורות. האבות מהווים חלק בסיסי בתא המשפחתי ועל כן מגיעה להם אפשרות בחירה כפי שמקבלות האימהות. בחירה זו הינה זכות ולא חסד. במידה וההורים ינהלו חיים מאוזנים, הרווח יהיה גדול יותר מזה של אדם שמתמסר רק לעבודה או רק למשפחה. לפיכך, ישנה חשיבות אדירה לכך שלצד "משרת האם" הקיימת תתקיים גם "משרת אב", ויפה שעה אחת קודם!

Share

שרית סופרין היא עובדת סוציאלית וסטודנטית לתואר שני בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב

כל הרשומות מאת

האומנם שוויון? או שמא "מובסות כפולה"…

"חג גאווה שמח גם לך חמודה…כי לכל אחד יש סיבה על מה להיות גאה". את התשובה הזו קיבלתי מחברה בפייסבוק לאחר שאיחלתי לה חג גאווה שמח. כן, היא לסבית, וחודש יוני הוא החודש בו היא וכל בני קהילת הלהט"ב בארץ ובעולם חגגו את חג הגאווה, את מי שהם ואת אהבתם. לא יודעת מדוע, אך תגובתה המשיכה להדהד בי. תגובתה גרמה לי לחשוב שאולי זו ההזדמנות לכל אדם באשר הוא לחשוב מי הוא, מה הוא ועל הסיבות בגינן הוא מתגאה.

כעובדת סוציאלית הלומדת לתואר השני, התבוננות ביקורתית הפכה לדרך קבע בהסתכלותי על נושאים ותחומים שונים הסובבים את חיי. רבים וטובים ממני הראו את המחירים אותם משלמות נשים בגין היותן נשים. בין אם בהבדלי שכר בין גברים לנשים העובדים באותו תפקיד ובין מציאת איזון, אם בכלל, בין עבודה לקריירה, בהשוואה לגברים ששוחררו מנטל זה. למרות היותי אישה "מובסת" אני חייבת להודות על "מזלי הטוב" שאני סטרייטית ולא לסבית. כי המציאות והמדיניות החברתית מקבעת נשים לסביות בעמדה נחותה יותר, הגורמת להבסה כפולה – בשל היותה אישה ובשל היותה לסבית.

לא רחוק היום בו אקים משפחה משלי. כאם מובטחות לי ולבן זוגי זכויות מאוד ברורות, טבעיות, המתקבלות באופן אוטומטי. בן זוגי ואני נוכל לבחור מי יצא לחופשת לידה, בן זוגי ייחשב אוטומטית כאב וסביר מאוד להניח שהוא יתגאה בהפיכתו לאב, יצעק זאת בקול חוצות, ומכל עבר יישמעו קריאות "מזל טוב גבר", בתוספת שי ופינוקים הניתנים לאב הגאה והנרגש. אך אם חשבתם לעצמכם שגם חברתי הלסבית תהנה מזכויות טבעיות אלו אז טעיתם ובגדול!

ואולי כאן כעובדת סוציאלית, האמורה לייצג מדיניות וממשלה, וכאישה בחברה הישראלית אני שואלת את עצמי האם באמת יש לנו במה להיות גאים? החוק הישראלי אינו מכיר בזוגיות חד- מינית ובכלל בהורות חד-מינית. ההכרה מתקבלת דרך הדלת האחורית של מערכת המשפט, ולא ניתנת לה הבמה הראויה בחוק, דבר המחזק ומשמר את תפיסת החריגות של אותם זוגות. בת הזוג של היולדת הלסבית לא מקבלת, בדומה לאב הסטרייט, את הזכות לצאת לחופשת לידה, במקום עבודתה לא יצאו בקריאות שמחה והילולה כשייוודע דבר הפיכתה לאם, ואם כל זה כשלעצמו אינו הוגן ומעורר כעס, נדרש מאותה בת זוג להגיש פנייה מסודרת למדינה להכרתה כאפוטרופוסית וכאימא מאמצת (כן כן מאמצת) של הילד, (בניגוד לאב הסטרייט המקבל זאת מיד בתום הלידה), הן הביאו את הילד יחד לאחר החלטה משותפת, מתוך מקום אוהב, המוכן ורוצה לצמוח ולהקים תא משפחתי, האין די בכך?

לפני מספר שבועות העיתונות עסקה בהמלצות הוועדה, שאישרה פונדקאות לזוגות חד מיניים. אין ספק שיש בכך מן התקדמות אך התבוננות בפרטים הקטנים, מגלה כי שוב המדינה נמנעת מלתת שוויון מלא. אמנם ממליצים על התרת פונדקאות לזוגות חד מיניים בארץ, אך בניגוד לזוגות הטרוסקסואליים, אין לשלם כסף לאישה הפונדקאית, מה שיגרום לאותם נשים פונדקאיות לחשוב לאלו משפחות הן יעדיפו להשכיר את רחמן, כפי שנאמר "כסף יסנוור עיני חכמים". כל הכבוד על ההמלצות אך למה סייג זה קיים רק בזוגות חד מיניים? סייג זה מביא לתקיעת גלגלים ולעצירה מכוונת של רכבת דוהרת.

אז מה עושים? איך עוברים מדיבורים על שוויון למעשים שיובילו לשוויון? איך גורמים לכך שאותן נשים לסביות לא יובסו פעמיים, גם בשם היותן נשים וגם בשם היותן לסביות? אין בידיי תשובות לשאלות אלו, אך אין לי ספק כי השיח הקיים היום אינו מאפשר פתיחות אמתית, ויש חוסר רצון ליצור שינוי ולהבין כי מגיעות זכויות טבעיות ושוות לזוגות החד מיניים.

בואו נסתכל למציאות בעיניים; מדינת ישראל בשנת 2012 היא ברובה בעלת מדיניות מפלה והומופובית, המסווה את עצמה מאחורי מספר חברי כנסת הבאים למצעדי גאווה, במימון קמפיין של תיירות גאה וביציאה בסלוגנים ומלחמות להיות חלק מאותו עולם מערבי נאור ופתוח חברתית. כדאי שמקבלי ההחלטות יתחילו לתת לאותם אנשים את היכולת לממש את הרצון הטבעי להקמת תא משפחתי, ללא סייגים מגבילים ובאותה שוויוניות, תמיכה וזכויות הניתנים לזוגות סטרייטים. יש להכיר בעובדה שנשים הן עם מובס ולמרות ההתקדמות הרבה עדיין, הנשים הן אלו המשלמות מחירים כבדים יותר מאשר גברים, ובכלל נשים לסביות משלמות מחיר כפול ומשולש. אל לנו לעצור ולנוח על זרי הדפנה עד שנשיג את השוויון המיוחל, שיתיר אותנו הנשים מהכבלים המונעים מאתנו להיות גאות וחופשיות.

Share

אסתי נועה ויזל היא עובדת סוציאלית, סטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב.

כל הרשומות מאת

כתב עת חדש: "מגדר" – קול קורא

| מגדר הוא כתב עת דיגיטלי רב תחומי ורב תרבותי, המוקדש לשיח על  מגדר ופמיניזם, ויוצא בחסות קהיליית המגדר של האגודה הסוציולוגית הישראלית. מטרתו ליצור ממשק רב מימדי של מחקרים ופרסומים אקדמיים ושל טקסטים ועבודות אמנות ותרבות, לשמש במה להפצה ולהעשרה של השיח המגדרי והפמיניסטי בשפה העברית ולהעלות את המודעות לנושאים אלה בקהילה.

| בחלקו האקדמי של מגדר יפורסמו מאמרים ומחקרים של חוקרות וחוקרים העוסקים בסוגיות של פמיניזם ומגדר בתחומים מגוונים כגון סוציולוגיה, פסיכולוגיה  תקשורת, כלכלה, משפט, ספרות, קולנוע  רפואה ועוד, ובמגוון מתודות מחקריות. טרם פרסומם יעברו מאמרים אלו  שיפוט עיוור כמקובל בכתבי עת אקדמיים. כן יפורסמו בו מעת לעת רשימות ביקורת קצרות על ספרי עיון שיצאו לאור, בעברית או באנגלית.

| בחלקו השני של מגדר יפורסמו מסות ורשימות, וזאת במטרה להרחיב ולהעמיק את גבולות השיח אל מעבר לשיח המחקרי.

| בחלקו השלישי של מגדר יוצגו יצירות מקוריות מתחום הספרות והאמנויות הוויזואליות, שיעשירו את מרחב השיח.

| הבחירה בפורמט דיגיטלי היא בחירה אידיאולוגית  ומעשית כאחת. המהדורה הדיגיטלית תאפשר קישוריות, שיתופיות וזמינות לכל ותוציא את העיסוק האקדמי והיצירתי בענייני פמיניזם ומגדר אל מחוץ לספריות האקדמיות – אל הציבור הרחב. את כתב העת ניתן יהיה להוריד בשלמותו כקובץ PDF אל המחשב ומחשבי הלוח (טאבלטים, אייפד) של הקוראות והקוראים.

| עורכות מגדר: ד"ר אורלי צרפתי (המכללה האקדמית עמק יזרעאל), ד"ר יוכי שלח (בית הספר לאמנויות של מכללת סמינר הקיבוצים).

| מועצה אקדמית (בסדר אלפביתי): פרופ' חאולה אבו בכר, ד"ר יעקב אזואלוס, פרופ' מימי אייזנשטדט, ד"ר דליה לירן אלפר, פרופ' סלביה ביז'אווי, ד"ר אורלי בנימין, פרופ' יפה ברלוביץ', ד"ר טל דקל, ד"ר עופר נור, פרופ' משה סמיונוב, ד"ר מיטל עירן יונה, ד"ר חנה קהת, ד"ר תמי קרני.

קול קורא לכתב עת : "מגדר"

 

 

 

Share

סינדרלה הזונה: על זנות ופנטזיה בסרט 'אישה יפה'

 

הצירוף 'סינדרלה' ו'זונה' הוא צירוף אוקסימורוני ומכאיב. ניתן אפילו לחשוב שיש בו משום גסות הרוח. סינדרלה שייכת לעולם הילדות, התמים והטהור, ואילו הזנות שייכת לעולם המבוגרים, שיש בו גם אלימות ורוע. אבל סינדרלה היא אשליה ואילו הזנות היא מציאות כואבת, ולכן, כשאנחנו צופים בסרט "אישה יפה" אנחנו מדחיקים את ה'זונה' ומעדיפים לראות את 'סינדרלה'.

הקולנוע ההוליוודי מבוסס על עיקרון העונג הפרוידיאני: הרצון להשיג סיפוק מיידי והנאה ולהימנע מהכאב. הוא מפזר את אבקת הקסמים שלו, העשויה אשליה ואסקפיזם, ועל ידי כך הוא מכחיש ומתכחש לקיומם של חלקים אחרים הקיימים במציאות, אלו שיש בהם כאב והתאכזרות.

בסוף שנות השמונים כתב ג'ונתן לאוטן, במאי אמריקני צעיר, מבטיח ואידיאולוגי, תסריט בשם "3000 דולר", דרמה אפילה המתארת כמה ימים בחייה של זונת רחוב צעירה המכורה לסמים. בתסריט זה ביקש לאוטן למחות כנגד תעשיית הזנות, שהיא חלק בלתי נפרד מהסדר הכלכלי הקפיטליסטי והפטריארכלי השליט. הזונה נאספת מהרחוב ע"י איש עסקים עשיר וחסר רגשות, המציע לה תשלום של 3000 דולר עבור שירותי מין ושירותי ליווי במשך שבוע, שבו הוא עומד לסגור מספר עסקים. הוא זקוק לה הן כשעשוע והן כקישוט – אישה יפה שתעמוד לצדו.

במהלך השבוע בו הם גרים יחד בחדר במלון מפואר ,הוא רוכש לה בגדים, שוכר עבורה פרוות מינק, מציג אותה בפני אנשי עסקים ומקיים איתה יחסי מין. באחת מארוחות הערב ובנוכחותה, הוא מציע אותה גם לחברו עורך הדין. "אני לא חושב שיהיה אכפת לה", הוא אומר לו, כאילו היא איננה שם.

כאשר מסתיים השבוע, במהלכו מתפתה הצעירה לחשוב שהתפתח ביניהם גם רגש כלשהו, הוא נוסע לשדה התעופה בדרכו חזרה הביתה. בדרך הוא רוצה להיפטר משני החפצים ששכר לצורך השבוע הזה: מפרוות המינק, שמחירה עשרים אלף דולר, ומזונת הרחוב, שמחירה שלושת אלפים דולר. היא מתחילה לבכות, בכי בלתי נשלט של התפכחות מהאשליה, אבל הוא מגיע למסקנה שהיא בוכה כי קשה לה להיפרד ממעיל הפרווה. לבסוף, כועס ולחוץ להגיע לטיסה שלו, הם מגיעים אל הרחוב ממנו אסף אותה.  שם הוא משליך אותה באלימות מהמכונית, יחד עם כל אריזות הבגדים שקנה לה, וזורק לעברה, אל המדרכה, מעטפה עם 3000 דולר. פגועה מאוד, היא מסרבת לקבל את הכסף, אבל הוא כבר נוסע משם. בסצנה האחרונה היא יושבת באוטובוס עם חברתה קיט, זונת רחוב כמוה, מבטה ריק מכל הבעה. הן נוסעות לבזבז את הכסף בפארק שעשועים.  שמה של האישה הוא ויויאן. שמו של הגבר הוא אדוארד.

זהו תסריט ריאליסטי מנפץ אשליות. תפיסת העולם העולה מהתסריט הזה ניזונה מהמודל המרקסיסטי של יחסים בין גבר לאישה, כפי שניסח אותו אנגלס, זה המתבונן בעולם מנקודת מבט כלכלית ומחלק אותו לבעלי הון ולאמצעי ייצור: אדוארד הוא בעל ההון, ואילו וויויאן היא אמצעי הייצור והסחורה. האפשרות שיווצר קשר רגשי בין לקוח עשיר לבין זונת הרחוב איננה קיימת בו כלל ועיקר, משום שהיא איננה קיימת במציאות: יש פער בלתי ניתן לגישור בין הסחורה לבין מי שרוכש אותה, בין המעמד המנצל למעמד המנוצל, בין ה'מקרבן' לבין הקורבן שלו.  הוא מציב בפני הצופים מראָה של חברה קפיטליסטית פטריארכלית, שבה הנשים הן אובייקט המוצע למכירה ואילו הגברים הם חסרי רגש, המונעים ע"י תאוות הכוח והשליטה. ג'ונתן לאוטן כתב תסריט המוחה כנגד עולם זה.

לאוטן הציע את התסריט למכירה, והוא אכן נמכר, בסופו של דבר, לאולפני דיסני. זה היה השלב שבו נכנסה הפנטזיה לסיפור, והמחאה החברתית נעלמה. אולפני דיסני לא היו מעוניינים בה. הריאליזם הפריע לאשליה ההוליוודית. הם הצמידו ללאוטן תסריטאי מטעמם, סטפן מטקלף, ויחד הם שיכתבו את התסריט ובהתאם לכך שינו את שמו ל"אישה יפה".

בסרט שנעשה מתסריט זה, זה מצליחה זונת הרחוב, כנגד כל הסיכויים, לרפא את איש העסקים מנכותו הרגשית, ואף לגרום לו להציע לה נישואין. לכאורה נדמה, שסינדרלה ניצחה את הזנות. אבל רק לכאורה. שכן, מבעד למסך הכבד של האשליה והפנטזיה, מבצבצות עמדות חברתיות ותפיסות עולם אחרות.  אלו ארוגות בתוך הסרט ומוסתרות היטב, ורק צופה מיומן – או צופה מיומנת – יכולים לגלות אותן, משום שהן מבוססות על מניפולציות קולנועיות עשויות היטב.

המניפולציה הראשונה היא זו הגורמת לנו לחשוב שזנות היא עניין של בחירה. כאשר וויויאן ואדוארד  נפגשים לראשונה בשדרת הכוכבים של הוליווד, מתנהלת ביניהם שיחה של משא ומתן על התשלום. משא ומתן כזה יוצר תחושה ששניהם בעלי מעמד וכוח שווים: לכל אחד מהם יש שליטה במצב. אבל אין סימטריה במצב הזה: הוא איש עסקים עשיר ורב כוח, ואילו היא זונה המנסה לשרוד בג'ונגל האנושי.

בסצנה אחרת, לאחר שמתברר לה שאדוארד גילה לעורך הדין שלו שהיא זונה, היא כועסת: "אתה לא הבעלים שלי, אני המחליטה, אני מחליטה מי, אני מחליטה מתי!" היא אומרת.  גם כאן נדמה שהיא אכן יכולה לבחור, אבל עובדה היא, שברגע שעיסוקה מתגלה היא נעשית חשופה להטרדות ולאונס. הבחירה נמצאת, למעשה, בידי הגברים.

לקראת סוף הסרט אדוארד מציע לויויאן להישאר עוד לילה והיא מסרבת. הוא מציע לה להפוך לפילגש שלו והיא מסרבת. רק כאשר הוא מציע לה נישואין היא נענית. מה שהסרט מסתיר כאן, הוא את ההיררכיה החברתית והכלכלית המובנית בין גברים לנשים, בין לקוחות לבין זונות, בין אדוארד לבין ויויאן –  היררכיה המבטלת כל אפשרות של בחירה מצדה: זונת רחוב לא יכולה לבחור את הלקוחות, לא את התשלום ולא את הרגע בו היא תעזוב את המקצוע.  היא תלויה בכל אלו לפרנסתה ולהישרדותה, בעוד שהוא חופשי לעשות כרצונו. הוא מחליט מי ומתי. כפי ששום גבר איננו בוחר להיות זונָה (מילה שכלל איננה קיימת בעברית עבור גברים), וכפי ששום גבר איננו ממליץ לאחותו או לבתו להיות זונה, כך שום אישה איננה בוחרת בכך.

המניפולציה השנייה מתוחכמת ובעייתית הרבה יותר, משום שהיא איננה שכלתנית אלא פועלת ישירות על תת המודע של הצופים.

הקולנוע ההוליוודי, כפי שטוענת לורה מאלווי, ממגדר את הצופה כגבר, ללא קשר למינו הביולוגי. הנחת היסוד של מאלווי היא ,שהצופה הוא גבר המתבונן באישה. הקולנוע משחק עם פנטזיית המציצנות של הצופֶה, תוך שהוא מייצר את האישה כדימוי, כמושא להתבוננות ולתצוגה. זהו קולנוע המיוצר ע"י גברים, למען גברים. אישה הצופה בו נאלצת לצפות בו מנקודת מבט גברית, או מנקודת מבט של אישה – הבוחנת באמצעותו כיצד גבר רואה את האישה. הוא נועד לענג ולגרום הנאה לגבר.

לכאורה, זהו סרט של נשים: סרט רומנטי המסתיים בחתונה. אבל, מאחורי המסווה הדק הזה של העלילה הרומנטית ניתן להבחין ברובד אחר, המיועד לגברים, והוא הרובד הפורנוגרפי. זנות ופורנוגרפיה הולכים יחד: שניהם מתייחסים אל האישה  כאל אובייקט מיני, שנועד לגרות את הגברים. זה לא כתוב בתסריט, זה לא נאמר בשום מקום בסרט, אבל זה קיים בכל רבדיו הויזואליים של הסרט, ולכן חודר הישר אל תת המודע של הצופה.

כך, למשל, זה נעשה בזמן הצגת הדמויות בתחילת הסרט. בפעם הראשונה שאדוארד נראה בו, הוא מצולם במדיום שוט כסובייקט (מי שיכול לחשוב, לדבר, ליזום ולפעול): גבר לבוש חליפה המתבונן מן הגלריה למטה אל אנשי העסקים, בעודו משוחח בטלפון ומנתק את יחסיו עם ארוסתו.  (הוא חושב, הוא מדבר, הוא פועל).

לעומת זאת, בפעם הראשונה שרואים את ויויאן, למעשה לא רואים אותה אלא רואים ישבן, אגן, יד, חזה, חצי פנים. זו איננה דמות, זוהי תצוגה של חלקי גוף. המצלמה מתפקדת כאן כמכשיר מציצני וחודרני, שהוא הייצוג של המבט הגברי של הצופה, המציץ אל חדר השינה של אישה. הסצנה הזו לא נועדה כדי לאפיין דמות, אלא כדי לגרום עונג וסיפוק לצופה הגבר – זו, למעשה, סצנה פורנוגרפית. זה מותר, משום שהיא זונה. אלא שהלקוח כאן הוא הצופה עצמו, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא. וכך נוצרים בסרט שני רבדים שונים: זה הרומנטי, המיועד לעיני הנשים, וזה הפורנוגרפי, המיועד לעיני הגברים.

לאורך הסרט כולו מולבשת ויויאן, הלא היא ג'וליה רוברטס, ומופשטת מבגדיה לסירוגין. היא עושה זאת למען אדוארד, אך לא פחות מכך למען הצופה-הגבר. היא מתפקדת בשני מישורים: כאובייקט אירוטי בעבור הדמויות, וכאובייקט אירוטי עבור הצופה-הגבר באולם ההקרנה. עבור הצופָה-האישה היא מתפקדת כדוגמנית אופנה, המלמדת אותה כיצד לפתות גבר בעזרת המראֶה. כלומר, הצופָה-האישה מתבוננת בה כפי שמביטים במראָה.

הסרט, למעשה, מודע לכל אלו. בתחילתו, עוד לפני שרואים תמונה כלשהי, שומעים בו גבר המסביר: "As they say, it's all about the money" ". "כמו שאומרים – זה הכול עניין של כסף". בהמשך מופיע שלט המודיע שאלו שדרות הוליווד, וגבר הצועק ברחוב: "ברוכים הבאים להוליווד. לכל אדם בהוליווד יש חלום. מה החלום שלכם?" מיד אחר כך נראים קבוצת צעירים הסוחרים בסמים. אלו שני משפטי מפתח, שניתן לראות בהם מוטו לסרט כולו: הם מודיעים מראש לצופים כי הסרט מתאר עולם קפיטליסטי, שבו סוחרים בבני אדם ובחלומותיהם. הוליווד היא ציר מרכזי בתעשייה הזו, המוכרת וקונה בני אדם, ואילו שדרת הוליווד, זו שבה עובדת ויויאן, היא ציר מרכזי בתעשייה המוכרת וקונה נשים. באופן זה מזהיר הסרט את הצופים כי הם מתבוננים בפנטזיה שאין לה אחיזה במציאות. מאחר ושני המשפטים האלו נבלעים בתוך המולת הפתיחה של הסרט ואין להם המשך בו, הם מאירים את הסרט כולו באור ציני של צביעות. כי בסופו של דבר, הסרט מאשר מחדש ומפיץ את התפיסה שהזנות היא לגיטימית, והאישה היא הסחורה הנקנית ונמכרת בה.

Share

יוכי שלח היא סופרת ומרצה לקולנוע ותקשורת בבית הספר לאמנויות, סמינר הקיבוצים ספריה: "אחד בספטמבר" (הוצאת עברית), "שירים צורבים" (הוצאת זמורה ביתן)

לאתר של יוכי שלח | כל הרשומות מאת

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏