ארכיון

ארכיון לקטגוריה ‘משולחן החוקרת’

סוציולוגיה וחקר המגדר בישראל: תהליכים של סגרגציה ובלקניזציה

חקר המגדר בסוציולוגיה בישראל עבר תמורות רבות בעשורים האחרונים. אני בחרתי להתמקד בשניים מהם שאותם אני מכנה: תהליכים של סגרגציה ושל בלקניזציה.

בסוף שנות התשעים התחלתי להכין  רשימה ביבליוגרפית מוערת של ספרי עיון ומחקר ואסופות מאמרים שיצאו לאור בארץ בעברית (במקור ומתורגמים) על מיגדר ועל נשים (לא רק בסוציולוגיה). (אשמח לשלוח אותה למעוניינות וגם למעוניינים).

התחלתי עם אסופת המאמרים, כנראה הראשונה, ככל הידוע לי  (שנשכחה מידה רבה. אולי יצאה לפני זמנה) שיצאה בשנות השישים1 בשנות השבעים יצאו לאור ארבעה ספרים ביניהם אני חייבת להזכיר את: ספרה של לסלי הייזלטון צלע אדם: האישה בחברה הישראלית2 המכיל תובנות כרימון ואשר לא נס ליחן עד היום. בשנות השמונים התפרסמו שמונה ספרים. ביניהם כמובן נשים במלכוד3 וספרה של דבי ברנשטיין אשה בארץ-ישראל4.

בשנות תשעים התפרסמו כבר עשרים ושישה ספרים (לא כולם אך לא מעטים נופלים בקטגוריה של סוציולוגיה). אזכיר כאן רק אחד מין מיגדר פוליטיקה.5

הכוונה הייתה להמשיך לעדכן את הרשימה באופן רציף. אבל בתחילת שנות האלפיים המספרים היו כבר כל כך גדולים עד שהמשימה הפכה לתובענית מדי. אבל בעיקר משום שהתחושה שלי שעתה, עבודת תיעוד מעין זו מאבדת את משמעותה ואין בה יותר צורך.

מדף הספרים הפמיניסטי החל להימלא לא רק בספרים – מונוגרפיות וספרים ערוכים –  אלא גם בעבודות מאסטר ודוקטורט וכמובן במאמרים, שהתפרסמו הן בעברית והן באנגלית. גם בתחום ההוראה אנו חוזים בפריחה – קורסים, תכניות לימודים וכד'.

ולא פחות חשוב, אם בעשורים קודמים פרסומים אלה התקיימו להם בגיטו מבודד, הרי בעשור האחרון חל תהליך של mainstreaming. או, נכון יותר, סוג מסוים של mainstreaming. בעבר, בכתבי עת כמו גם בספרים ערוכים, מרבית המאמרים על הנושא התפרסמו בגליונות ובאנתולוגיות יעודיות. עתה, יותר ויותר מאמרים מופיעים, כבדרך שגרה, בגיליונות "רגילים" בצד גיליונות נושא. בכנסים הסוציולוגים אנו רואים יותר ויותר הרצאות המשולבות תמטית, אם כי המושבים של מגדר לא נעלמים לגמרי.

אבל, תהליך זה של שילוב התרחש רק ברמה הארגונית. (ומה שאומר עכשיו, רלבנטי לא רק לישראל ולסוציולוגיה הנעשית כאן ועל המקום הזה). לטענתי, לא חל תהליך של mainstreaming סובסטנטיבי. לא התרחשה הטמעה של ההנחות המגדריות והפרספקטיבות המגדריות לתוך המחקר של הזרם המרכזי. כל אלה נותרו לכאורה .gender free ז.א. –  מבוססים ורוויים במיגדר ובאידיאולוגיות מגדריות אבל נתפסים, מפורשים ומובנים כאוניברסאליים. כך זה למשל במחקרים הכוללים רק נחקרים גברים אבל המסקנות מהממצאים מוצגות ככלל חברתיות. כמו מחקר שנתקלתי בו רק לאחרונה הדן במהגרים ובתהליכי אסימילציה. מחקר השוואתי בינלאומי עם אלפי נחקרים שהתפרסם בכתב עת מרכזי ביותר. ורק בפרק המתודולוגי (או לקראת הסוף, אינני זוכרת בדיוק) מוזכרת העובדה שהמדגם כולל גברים בלבד ובזה מסתכמת ההתייחסות לנושא, בלי אפילו הערת שוליים המסייגת ואומרת שאולי, רק אולי, לאור הספרות העניפה על הגירה ונשים המראה, באותות ובמופתים, שמדובר בתהליכי הגירה שונים אצל גברים ונשים, אולי התנהגויות המהגרים והשלכותיהם נכונים לגברים בלבד. כאן, לא התקדמנו רבות מאז המחקר המרכזי של בלאו ודנקן על המערכת העיסוקית האמריקאית6 שביצע בדיוק אותו מהלך. אלא שהוא התפרסם בשנת 1967.

כך, בתחומים כמו – ארגונים ועבודה, פוליטיקה וכוח, מדינה ואזרחות, גלובליזציה וחברה אזרחית – בכל אלה, כמו באחרים, עולם כמנהגו נוהג. חוקרות המגדר חושפות את ההנחות המגדריות של תחומי ידע אלה; מאתגרות את המובן מאליו, מצביעות על התשתית המגדרית המונחת בבסיס כל הזירות החברתיות (או התחומים המוסדיים, לא משנה כרגע מה הטעם התיאורטי שלכם) . אבל, כל אלה שהמיגדר איננו במרכז עניינם, אינם מתרשמים מחשיפות והארות אלה ואינם חשים מאותגרים. אם כך, מה המשמעות של האמירה שבמחקרים שלנו אנו מאתגרות הנחות היסוד של…7

יתכן ובצורה פרדוקסלית דווקא הפתיחות, או נכון יותר "הסובלנות" לפרסם ולקבל הכרה על מחקרי מגדר, קורסים ותכניות לימוד הקלה על העבודה ועל החוקרות אך באותה עת גם יצרה עבורן גטו. גטו נוח, בו אפשר לעשות קריירה אקדמית מכובדת (מה שהיה בלתי אפשרי בעבר) אבל גטו.

לסיכום הטענה הראשונה שלי, התמונה הכללית היא שלימודי המגדר בסוציולוגיה התמסדו בטריטוריה משלהן כאשר שהתובנות הפמיניסטיות העולות ממנו לא מחלחלות לתחומי הידע הממוסדים של הזרם המרכזי ולא משולבות אינטגרלית בדרך המחשבה, ההמשגה והחקירה.

בחילופי המיילים שהיו לי עם דבי לגבי דברים אלה, הסכמתי איתה שיתכן והגטו הזה היה דרוש בשלבים הראשונים של צמיחת הידע הפמיניסטי בתוך הסוציולוגיה. אבל לא כעת. יחד עם זאת, יתכן וזה לא רע כמו שזה נשמע. יתכן ויש יתרונות לגטו, לטריטוריה נפרדת. זה דיון שהייתי שמחה לפתח, אבל לא כעת.

הטענה השנייה שלי היא שגם בקרב לימודי המגדר בסוציולוגיה מתקיימת סגרגציה, אולי בלקניזציה הוא המונח המתאים יותר. והכוונה להפרדה שבין המחקר על החברה היהודית לבין המחקר על החברה הפלסטינית בישראל. כמובן שכאשר מופיעים קבצים על מיגדר ו/או על נשים בישראל, תמיד יהיה פרק או שניים על נשים פלסטיניות או בדואיות. אין הכוונה להדרה מסוג זה. אלא לכך ששני אלה מתקיימים כגופי ידע נפרדים העומדים זה בצד זה כאשר החוקרות כל אחת מתמקדת בתחומה שלה ואלה לא לומדות מאלה. יתכן מאוד שקוראות אך לא עושות שימוש בתובנות של האחרות. התובנות ומערכות המושגים מתחום אחד לא נתפס כרלבנטי להבנת התחום האחר.

יכול להיות שזו הכללה גסה ויש יוצאות מהכלל. אך התחושה שלי היא שהתמונה שאני מנסה לשרטט כאן בקווים כלליים, איננה רחוקה מהמציאות.

נתחיל מחוקרות המיגדר בחברה הפלסטינית. חלק מהפריחה והגידול במספר המחקרים על מיגדר בישראל בכלל בא לידי ביטוי בריבוי הכתיבה על נשים פלסטיניות ובדואיות בישראל. כתיבה זו מנותקת במידה רבה מהספרות על נשים יהודיות ועל הסדר המגדרי בחברה הישראלית בכלל. נשים אלה נתפסות בדרך כלל כנתונות לדיכוי כפול – האחד, כנשים בחברה פטריאכלית ואז נקודת ההתייחסות היא "נשים בעולם הערבי" או "בחברה/בחברות ערביות". הדיכוי השני –  כחלק מהמיעוט הערבי בישראל ואז הספרות היא על פלסטינים תחת שלטון המדינה הישראלית היהודית ובתוך החברה היהודית. מה שחסר כאן הוא מערכת הכוח השלישית – כנשים בישראל ולכן גם אין התייחסות לספרות על הסדר המיגדרי בישראל.

ובדומה, מחקרים על נשים יהודיות לא מתייחס כמעט למחקרים על נשים פלסטיניות ו/או בדואיות. למשל, מחקרים על נשים יהודיות במערכות הכוח, בשוק העבודה, במשפחה לא מצטטים ולא לומדים ממחקרים על נשים פלסטיניות במערכות אלה. אופני פעולת מערכת המגדר או הסדר המיגדרי בישראל נתפסים ומובנים כמערכת המגדר היהודית בלבד. כך, גם אלה וגם אלה יוצאות נפסדות.

אתן שתי דוגמאות:

מחקרה של עמליה סער8 העוסק בנשים בחברה הפלסטינית -ב"קויה" – אלה נשים שצברו יוקרה שנובעת מהצטיינות בתפקוד בשני תחומים –המסורתי והמודרני. הן מצטיינות כעקרות בית, כאמהות וכרעיות אבל גם עובדות בשכר, ממשיכות את הלימודים ולעיתים גם מעורבות בפעילויות חברתיות-פוליטיות. הן super-women לכל עניין ודבר. אלה מהן ההופכות את חוזקן האישי לעמדת סמכות מוכרת בקהילה מסתכנות בדה- לגיטימציה, הסתייגויות מצד בני המשפחה הרחבה יותר (חמות) ואף כאלה שאינם בני משפחה ובערעור על נשיותן. והן בבעיה רצינית עוד יותר אם אינן נשואות. תיאורטית, המחקר עוסק במערכות הקשרים שבין כוח ומיגדר. או נכון יותר, בהבנייה המיגדרית של סוגים שונים של כוח (כוח גברי וכוח נשי) וביחס המורכב שבין חוזק נשי לבין שינוי חברתי.

האם מחקרים על נשים יהודיות אינן יכולות ללמוד מחקר מקרה זה ומההמשגה שסער יצרה כדי להסביר קבוצת נשים זו?

ובדומה – מחקרים רבים נעשו על נשים בדואיות והשכלה גבוהה – על נשים באוניברסיטה ועל הבוגרות המשכילות ומקומן בחברה הבדואית – בקהילה ובמשפחה. עבודתה של פאטמה קאסם9, של סאראב אבו רביע10 על הדור הראשון למשכילות. מושג מרכזי בו רבות עושות שימוש הוא negotiating with patriarchy המו"מ המורכב שהן מנהלות עם בני משפחה וקהילה מאפשר להן לצאת ללמוד אבל תמורת ויתורים בתחומים אחרים – כמו הפגנת צניעות רבה יותר הן בהתנהגות והן בלבוש, הענקת כבוד לדור המבוגר, מילוי של תפקידיהן המסורתיים בצורה שתהיה ללא רבב, מעל ומעבר, וכד'.

לכאורה, מציאות זו רחוקה מהמציאות עימה מתמודדות נשים יהודיות בחברה הישראלית. אבל האם לא ניתן לחשוב על דמיון לאתגרים בפניהן ניצבות לפחות חלק מנשות הקריירה היהודיות בישראל? האין זה דומה ל"כלכלת המתנות" שצריכה לנהל אשת הקריירה היהודייה עם בני משפחתה – הילדים, בן הזוג, ההורים שלו? "כלכלת הכרת התודה"? במילים אחרות, האם נשים יהודיות לא "מנהלות משא ומתן עם הפטריארכיה"? בין אם זו הפטריארכיה הפרטית או הציבורית?

אינני אומרת שאלה מקרים זהים. אני כן טוענת שיש ל"חצות את הקווים", או אולי מטפורה נכונה יותר תהיה "ללכת על הקווים". חליפין של רעיונות, תובנות, מושגים יעזרו לנו ליצור מערכות מושגים עשירות יותר, הרגישות הן להבדלים שבין שתי החברות ובתוכן כמו גם לקווי הדמיון ביניהם ובכך להבין טוב יותר את המציאויות האמפיריות השונות על כל מורכבותן והדינמיות שלהן.



דברים שאמרה ניצה ברקוביץ' במיני-מליאה בנושא 'מגמות בסוציולוגיה הישראלית', בתאריך 16/2/10. בשל חשיבותם של הדברים עבור כל מי שעוסק בסוציולוגיה או במגדר, וודאי בשניהם גם יחד, בחרנו להביא אותם גם כאן.

  1. גולן יונה, מנחם רוזנר, שמעון שופטי. 1966. האישה בחברה המודרנית. תל אביב : הוצאת המחלקה לחברה של הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר וספריית הפועלים.

    אבל אין לשכוח כמובן את ספרה של שרה עזריהו: התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא"י -פרקים לתולדות תנועת האשה בישראל שהודפס לראשונה בשנת 1947 אך זכה לחיים מחודשים עם הדפסתו מחדש בשנת  על ידי הוצאת הקרן לעזרת האישה, חיפה. []

  2. הייזלטון, לסלי. 1978. צלע אדם: האישה בחברה הישראלית.ירושלים: עידנים. []
  3. יזרעאלי, דפנה, אריאלה פרידמן ורות שריפט, (עורכות). 1982. נשים במלכוד. תל אביב: קו אדום, הקיבוץ המאוחד. []
  4. ברנשטיין דבורה..1987. אשה בארץ-ישראל: השאיפה לשוויון בתקופת הישוב. הוצאת הקיבוץ המאוחד. []
  5. יזרעאלי, דפנה, אריאלה פרידמן, הנרייט דהאן-כלב, חנה הרצוג, מנאר חסן, חנה נוה, סילביה פוגל-ביז'אוי (עורכות), 1999. מין מיגדר פוליטיקה. הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום. []
  6. Blau, Peter M. and Otis Dudley Duncan. 1967. The American occupational structure. New York: Wiley. []
  7. חנה הרצוג טוענת שהמונח כן נכנס והתמסד בתוך הספרות המרכזית, אך ללא המסר הפמיניסטי. ראו מאמרה:  "במבחן הזמן: מבט בקורתי על גלגולו של השיח על מגדר", עיונים בחברה ושפה, 2009,  2(1): 30-10. []
  8. סער, עמליה. 2007. "'קויה': על נשים חזקות בחברה הפלסטינית בישראל" בתוך דורות, מרחבים, זהויות: מבטים עכשוויים על חברה ותרבות בישראל. עורכות: חנה הרצוג, טל כוכבי ושמשון צלניקר. ירושלים: ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד. 369-393. []
  9. קאסם, פאטמה. 2000. ‫ מנהיגות נשים בדואיות: דרכי צמיחה במציאות משתנה. עבודת מ.א. באר- שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. []
  10. אבורביעה-קווידר, סראב. 2008. ‫ מודרות ואהובות: סיפוריהן של נשים בדוויות משכילות. ירושלים : מאגנס. []
Share

ניצה ברקוביץ מלמדת סוציולוגיה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. מתעניינת, בנוסף למגדר, גם בנושאים כמו גלובליזציה, זכויות אדם, מדינה ואזרחות. לאחרונה החלה לחקור את החברה האזרחית מפרספקטיבה של סוציולוגיה פוליטית וכלכלית.

כל הרשומות מאת

לימודי גבריות: קריאה לסדר יום חדש למחקר חברתי

12 דצמבר, 2009 4 תגובות

בראשית שנת הלימודים הנוכחית הקמנו חברותי ואני באוניברסיטת בר-אילן מגמה ללימודי גבריות, הפועלת כחלק אינטגראלי מהתוכנית ללימודי מגדר. מתוך הבנה שדילמות של גבריות משפיעות על כלל החברה אנו מציעים מסלול הכשרה רחב במדעי החברה והרוח שבוחן את מוקדי הכוח הגבריים בחברה ומנתח את מרחב האפשרויות, כמו גם את המגבלות לשינוי בסדר המגדרי. תלמידי ותלמידות המגמה חוקרים שאלות כגון התמודדות גברים עם אתגרי המשפחה והעבודה בחברה המודרנית, קוים לדמותו של "הגבר החדש" ודילמות בחינוך לגבריות. תקוותינו היא כי המגמה החלוצית מסוגה בעולם תשמש כאכסניה אקדמית ייחודית לריכוז הידע בתחום ותצמיח מתוכה פעילות מחקרית ויישומית ענפה.

לימודי גבריות צמחו מתוך לימודי נשים וגישות פמיניסטיות אך קיבלו אפיון מובחן. נקודת המוצא היא גם לגברים יש מגדר וכי יש מקום לבחון את חוויותיהם כגברים, כלומר כ'חיה' בזכות עצמה על חריגותיה ומוזרויותיה,  ולא סתם כבני אדם. הדור הראשון של מחקרי גבריות צמח בעיקר בעולם האנגלו-אמריקאי בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20. גברים שהיו פעילים בתנועות חברתיות, למשל נגד המלחמה בוייטנאם, נחשפו לשפה של הגל השני בפמיניזם שעסק בהגברת התודעה הקולקטיבית לאחוות נשים. הם חשו כי הגבריות במשבר וכי יש צורך ליצור תודעה חדשה גם עבור גברים. כך קמו תנועות לשחרור הגבר. חברו אליהם חוקרים ומטפלים שהקימו קבוצות צמיחה ותרפיה בהם גברים יכלו לתת ביטוי למצוקותיהם כגברים, ובעיקר לבחון בלחצים המופעלים עליהם מגיל צעיר לעמוד במדדים הפסיכולוגיים של תפקידי מין גבריים. הם טענו כי גם גברים, ולא רק נשים, משלמים מחיר נפשי בשל הצורך לעמוד בסטריאוטיפים המגדריים שהשתרשו בחברה.

דור שני של לימודי גבריות התפתח בשנות השמונים-תשעים, בעקבות הגל השלישי בפמיניזם שהתמקד בנשים מקבוצות מיעוט. במקום לעסוק בקבוצת הגברים השלטת בחברה בני המעמד הבינוני החלו לחקור את חוויותיהם של גברים מקבוצות שוליים שמאופיינות על רקע אתני, מעמדי, דתי, אידיאולוגי, או מיני. קונל האוסטרלית היא הנציגה הבולטת ביותר של דור זה. ספרה גברויות שיצא ב-1995 ותורגם לאחרונה לעברית (בהוצאת פרדס) פרץ דרך בחקר מגדר כאשר התווה את העיקרון של ריבוי גברויות. קונל מסבירה כי מגדר איננו סל של "תכונות" שנקבע בטרם כל אינטראקציה חברתית אלא הוא "מקבץ של פרקטיקות" הנבנות באמצעות אינטראקציות חברתיות. התנהגויות והזדהויות גבריות מבטאות יחסי כוח שמתקיימים בחברה, לא רק בין גברים לנשים אלא גם בין גברים לגברים. בכל זמן נתון, התרבות המקומית מעלה על נס צורה אחת של גבריות הגמונית ודוחקת אחרות. גבריות זו מנסה להכתיב את הנורמות והאידיאלים הראויים לגברים באותה חברה. כיצד מתמודדים גברים מרקעים שונים ומעמדות חברתיות שונות עם התכתיבים הללו? זו למעשה השאלה העיקרית שקונל מעלה.

וכיצד התפתחו לימודי גבריות בישראל? הזירה הבולטת בתחום היא הזירה הצבאית. לאור התפיסה הציונית של הגבר היהודי החדש כלוחם, ולאור מרכזיות הצבא בחברה הישראלית, קל לראות בגבריות הצבאית ביטוי המובהק לגבריות הגמונית בישראל. חן נרדי, מיוזמי התנועה לגבריות חדשה בישראל, עסק ברוח גישת הדור הראשון במצוקות האישיות עימם מתמודד הגבר הישראלי שגדל על מורשת הצבר והשירות הצבאי וכבר ב-1991 שאלו הוא ורבקה נרדי בספרם "גברים בשינוי" כיצד ניתן לבנות סדר יום של גבריות חדשה בחיי הזוגיות ובעולם העבודה.

מסוף שנות התשעים ואילך נערכו מחקרים על צבא וחינוך לצבאיות כבר ברוח גישת הדור השני ללימודי גבריות. אייל בן-ארי ועדנה לומסקי פדר העמידו במחקריהם האתנוגרפיים תשתית רחבה למחקר על התרבות הארגונית והסוציאליזציה לצבאיות בישראל שבהם העלו סוגיות של גבריות. אורנה ששון לוי בחנה בספרה "זהויות במדים" כיצד מגדר בצבא משולב עם דילמות של אזרחות ואתניות והעמידה את הניתוח הקונליאני השיטתי ביותר עד כה לחקר קבוצות מובחנות של גברים. ובספרי "דויד, יהונתן וחיילים אחרים" ניתחתי את דרכי ההזדהות עם המשוואה גבר=לוחם בקרב חיילים קרביים שגיבשו במהלך שירותם זהות הומוסקסואלית.

החיבור הגורדי שבין גבריות, צבאיות וציונות חורג מניתוחים ממוקדים על התרבות הארגונית בצבא, ובא לידי ביטוי במעגלים רחבים יותר של כינון זהויות בישראל, למשל ביחסם של עולים לגבריות ישראלית בעבודות של תמר רפופורט, במחקר של שרית הלמן על סרבני שירות, או במחקרים של תמיר סורק וערן שור על המיקומים השונים של יהודים מזרחים ופלשתינאים אזרחי ישראל בשדה הספורט.

נוצר כאן פוטנציאל לסדר יום חדש לחקר גבריות לא רק ברוח גישת הדור השני, אלא אולי גם ניצנים לדור שלישי של מחקר, כזה שיאיר, לא רק על קיומן של קבוצות שונות של גבריות,  אלא כיצד דילמות של גבריות עשויות לפענח סוגיות יסוד בחברה הישראלית. כך, כשם שבניתוח קבוצת גברים ראוי לשלב מימדים תרבותיים ופוליטיים  כגון אתניות, מעמד, דת, ואידיאולוגיה, יש להבין כי לא ניתן להתחקות אחר סוגיות חברתיות-פוליטיות, מבלי להידרש לאופן שהן מעוצבות על ידי גבריות. כיום זה נשמע מובן מאליו כי לא ניתן להבין צבאיות מבלי לחקור גבריות. אך גם כדי לעמוד על מקומם של החרדים בחברה הישראלית יש מקום לערוך ניתוח של גברויות חרדיות אל מול הגבר הציוני, כפי שעושה יוחאי חקק. באותו אופן, כדי ללמוד את החוויה המשברית של פלשתינאים אזרחי ישראל יש מקום לניתוח מודלים הגמונים של גבריות ערבית חילונית ודתית, כפי שעשה למשל דניאל מונטרסקו.

נקודת המוצא המשותפת ללימודי מגדר וחקר גבריות היא כי קטגוריות פוליטיות כלליות בחברה נוצרו בצלם הגבר. על-כן מחקר שבוחן תפיסות של גברים, למשל סביב יחסי חברוּת, מסייע בהבנת הדפוסים הרגשיים המסתתרים תחת ערכים "ניטראליים" כגון סולידריות בין אזרחים. ברוח זו הצבעתי בספרי על הרעות הגברית The Men We Loved, 2006))‎‏ מדוע לא ניתן להבין את תרבות ההנצחה הישראלית, מבלי לבחון את הדינמיקה של אהבה מושתקת בין גברים, אהבה אשר זוכה ללגיטימציה פומבית בעקבות המוות ומייצרת את הדבק של סולידיות לאומית.

לא נתתי כאן סקירה של לימודי גבריות בישראל. התמקדתי רק במספר דוגמאות בתחום השיח הסוציולוגי. נדרש מחקר של ממש שאכן ימפה את כל יבול המחקרים שיצאו בדיסציפלינות השונות, בעיקר בחמש השנים האחרונות בהן ניכרת תנופה רבה בנושא. אני קורא למעוניינות ולמעוניינים להרים את הכפפה ולסייע במיפוי התחום, וכמובן להצטרף לעשייה המחקרית.

Share

ד"ר דני קפלן הוא ראש המגמה ללימודי גבריות בתוכנית למגדר ומרצה לסוציולוגיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן.

לאתר של דני קפלן | כל הרשומות מאת

Categories: משולחן החוקרת Tags:

חברה אחרת היא אפשרית – והיא מטריארכלית

המלצה על ספר חדש ומאתגר

כשהתחלתי ללמוד (ואחר כך ללמד) את הספרות הפמיניסטית הענפה והמאתגרת, נאמר לי תמיד (וכך אמרתי גם לתלמידותיי) כי כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכאליות. הטענות של מריה ג'ימבוטס בדבר קיומו של עידן מטריארכאלי שקדם לעידן הפטריארכאלי, למרות שעוררו בקרב לא מעט נשים את האמונה בחזון חברתי אחר ובדת נשית אחרת, נדחו במהרה על ידי רוב העוסקות בלימודי נשים ובמחקר ארכיאולוגי. האפשרות לחברה אחרת שמעלה ג'ימבוטס, נמוגה במהרה. כפמיניסטית רדיקלית, השואפת לכונן עולם אחר, הייתה זו עבורי אכזבה גדולה.

לפני כשמונה שנים פגשתי את ג'נביב ווהן ממנה למדתי על "כלכלת הנתינה", החבויה המכוון מתחת לכלכלת השוק, והיא בנויה על העיקרון האימהי של נתינה ללא תנאי בתגובה לצרכי האחר ואינה מוגבלת לאימהות בלבד. התלהבתי מהרעיון פורץ הדרך: לא זו בלבד שהוא הופך את החוויה האימהית בדרך שלא נוסתה עד כה וגם לא אופיינית לאחרים העוסקים בחברות שוויוניות, לבסיס לביקורת מקיפה וחדשה על הקפיטליזם הפטריארכאלי אלא הוא מאפשר לנו לדמיין עולם שוויוני ובלתי אלים הנובע מעולמן של נשים.

דרך ג'נביב ורשת הנשים הסובבות אותה הכרתי את פרופ' הידה גוטנר-אבנדרות' וממנה למדתי על החברות המטריארכאליות הקיימות כיום ועל אלו שהיו קיימות בעבר ושרידיהן רוחשים בעומקן של רוב החברות האנושיות. היידה חוקרת את הנושא מקרוב ועומדת בראש המרכז ללימודים מטריארכאליים בגרמניה. הקשר ושיתוף הפעולה הפורה בין שתי הנשים הוא תוצאה של מרכזיות מחזוריות הנתינה בכל החברות המטריארכאליות. בין התוצרים של שיתוף הפעולה הזה היו שני קונגרסים על לימודים מטריארכאליים. חלק נכבד ממאמרי הקונגרסים הללו נאספו בספר Societies of Peace1, עליו אני רוצה להמליץ בכל הלב

הספר עשיר בתובנות ובמאמרים מאתגרי חשיבה ומעוררי השראה החל ממאמרה הפותח של הידה גוטנר-אבנדרות' המציג את מבנה העומק של החברות המטריארכאליות תוך התייחסות למימדיהן החברתיים, הכלכליים, הפוליטיים, התרבותיים והרוחניים, ממשיך במאמרה של ג'נביב ווהן הרואה בכלכלת הנתינה של חברות מטריארכאליות אלטרנטיבה בת-יישום לחברת השוק המערבית על כל פגעיה הרבים, ודרך המאמרים שהם עיקרו של הספר, המתעדים חברות מטריארכאליות שעדיין מתקיימות בימינו, אמנם במצבי משבר בלחץ הקפיטליזם הפטריארכאלי, באמריקה, באפריקה ובאסיה, דיונים בחברות מטריארכאליות מהעבר באירופה, בצפון אפריקה, בישראל וביפן ועד דיונים במקורות הפטריארכיה. הספר מסתיים בכמה הצהרות בנושא הפוליטיקה המטריארכאלית.

הספר הוא תוצר של שיתוף פעולה פורה בין נשים בנות האומה הראשונה (First Nation), החיות היום בחברות מטריארכאליות וחברות המשמרות אלמנטים מטריארכאליים בתרבותן ובמבניה, לבין חוקרות שבילו תקופות ארוכות בחברות מטריארכאליות שונות.

במאמר הפותח של הספר אומרת הידה גוטנר-אבנדרות':

יש להגדיר מחדש את המונח 'מטריארכיה', עבור נשים, ניכוס מונח זה משמעותו להחזיר לעצמן את הידע על תרבויות שנוצרו בעיקרן על ידי נשים. איננו חייבות לצעוד בעקבות המשמעות המוטית שגברים מייחסים למושג "מטריארכיה", כמה שפירושו "שלטון של נשים" או "שליטה על ידי אימהות". מטריארכיה לעיתים קרובות זוכה לפרשנות הזו מאחר שהיא נתפסת כמקבילה ברורה לפטריארכיה. למעשה, המונח היווני ארכיה (arche) הוא בעל משמעות כפולה. פירושו "התחלה" וגם "שליטה". 'מטריארכיה' אפוא ניתנת לתרגום באופן מדויק יותר כ'האימהות מההתחלה'.

פרופ' ברברה אליס מאן, החוקרת את בני ובנות שבטה Bear Clan of the Ohio Seneca, Iroquois (USA)‎, להם הקדישה שלל מאמרים וספרים, אהובה עלי במיוחד הן כאישה רבת עצמה והן כחוקרת אמיצה, מקורית ומאתגרת. במאמרה – וזו רק דוגמא אחת לשפע האוצרות המפוזרים בכל הספר – מציגה מאן את המודל האירוקי לכוח-אישה – מערכת עתיקת יומין, מפותחת מאוד בקרב האינדיאנים האמריקאים. מאן מראה כי כל האומות (הראשונות) המזרחיות מכירות בתפקידים הפוליטיים, הכלכליים, הרוחניים והחברתיים של אימהות השבט כסוכנות של העמים שלהן. במאה ה-12 האירוקים הפכו תפקידים אלו לחלק מהחוקה שלהם. למעשה, על פי החוק, מועצות הגברים אינן יכולות לדון בעניינים שלא נדונו על ידי הנשים ושלא הועברו אליהם אלא על פי הסכמה כללית (קונסנסוס) של הנשים. מאן מספרת לנו שכאשר פמיניסטיות אמריקאיות שמעו על המערכת הזו, הן הפכו את ,הנשים הרשמיות" ( Gantowisas. Official Women) למודל של האפשרי.

ברנדט מיותיאן ( Bernedette Muthien), חברתי החכמה והמצחיקה, שלמרות זיכרונותיה הקשים מהאפרטהייד, שומרת על האנרגיה הבלתי נלאית שלה במאבקה ובמחקריה למען נשים ושלום, היא בת לקהילה הקוהסיאנית מדרום אפריקה (Khoisan). לטענתה, מערכות שליטה פטריארכאליות אינן הכרח. חברות קדם-פטריארכאליות באפריקה כדוגמת הקהילה הקוהסיאנית הן דוגמאות לאורחות חיים הרמוניים, שוויוניים מגדרית ולא אלימים. היא משתמשת בטקסטים מודרניים ובמקורות היסטוריים המשקפים אורחות חיים כאלו, הטבועים בתרבות קהילתה ושניתן לאמצם כדי לצמצם את האלימות הנוכחית ולשפר את החברה העכשווית.

הספר פותח לפנינו צוהר – אמין, מבוסס, עשיר, ממקור ראשון – לידע שאוצרות חברות ששימרו אלמנטים מטריארכאליים לגבי מבנים חברתיים, פוליטיים, מגדריים, כלכליים, תרבותיים ורוחניים, שביכולתנו לאמץ כדי ליצור חברה של שלום ושוויון. הספר מאתגר כמה יסודות בתיאוריה הפמיניסטית הכרוכים במושגים של מגדר וחלוקה מגדרית, פוליטיקה, כלכלה, רוחניות, מהותנות, אימהות, נשיות ותפקידי נשים. הוא מזמין אותנו לחשיבה מחדש על מושגים אלו, תוך שהוא משרטט חזון פמיניסטי והומניסטי. כישראליות מכל מוצא שהוא – פלשתיניות, אתיופיות, יוצאות חבר העמים, מזרחיות, אשכנזיות, לסביות וטרנסג’נדריות – הוא מציע לנו לאתר את השרידים המטריארכאליים בתרבותנו ולהציע פרשנויות חדשות להבנת המקורות שלנו (כפי שנעשה לגבי היהדות והתרבות הצפון אפריקאית בספר זה).

כשהתחלתי ללמוד (ואחר כך ללמד) את הספרות הפמיניסטית הענפה והמאתגרת, נאמר לי תמיד (וכך אמרתי גם לתלמידותיי) כי כל החברות האנושיות הידועות הן פטריארכאליות. הטענות של מריה ג'ימבוטס בדבר קיומו של עידן מטריארכאלי שקדם לעידן הפטריארכאלי, למרות שעוררו בקרב לא מעט נשים את האמונה בחזון חברתי אחר ובדת נשית אחרת, נדחו במהרה על ידי רוב העוסקות בלימודי נשים ובמחקר ארכיאולוגי. האפשרות לחברה אחרת שמעלה ג'ימבוטס, נמוגה במהרה. כפמיניסטית רדיקלית, השואפת לכונן עולם אחר, הייתה זו עבורי אכזבה גדולה.

לפני כשמונה שנים פגשתי את ג'נביב ווהן ממנה למדתי על "כלכלת הנתינה", החבויה המכוון מתחת לכלכלת השוק, והיא בנויה על העיקרון האימהי של נתינה ללא תנאי בתגובה לצרכי האחר ואינה מוגבלת לאימהות בלבד. התלהבתי מהרעיון פורץ הדרך: לא זו בלבד שהוא הופך את החוויה האימהית בדרך שלא נוסתה עד כה וגם לא אופיינית לאחרים העוסקים בחברות שוויוניות, לבסיס לביקורת מקיפה וחדשה על הקפיטליזם הפטריארכאלי אלא הוא מאפשר לנו לדמיין עולם שוויוני ובלתי אלים הנובע מעולמן של נשים (http://www.gift-economy.com/ ).

דרך ג'נביב ורשת הנשים הסובבות אותה הכרתי את פרופ' הידה גוטנר-אבנדרות' וממנה למדתי על החברות המטריארכאליות הקיימות כיום ועל אלו שהיו קיימות בעבר ושרידיהן רוחשים בעומקן של רוב החברות האנושיות. היידה חוקרת את הנושא מקרוב ועומדת בראש המרכז ללימודים מטריארכאליים בגרמניה (http://www.hagia.de/). הקשר ושיתוף הפעולה הפורה בין שתי הנשים הוא תוצאה של מרכזיות מחזוריות הנתינה בכל החברות המטריארכאליות. בין התוצרים של שיתוף הפעולה הזה היו שני קונגרסים על לימודים מטריארכאליים. חלק נכבד ממאמרי הקונגרסים הללו נאספו בספר עליו אני רוצה להמליץ בכל הלב

Heide Goettner-Abendroth (ed.), Societies of Peace: Matriarchies past present and future, Toronto, Canada: Inanna, 2009.

הספר עשיר בתובנות ובמאמרים מאתגרי חשיבה ומעוררי השראה החל ממאמרה הפותח של הידה גוטנר-אבנדרות' המציג את מבנה העומק של החברות המטריארכאליות תוך התייחסות למימדיהן החברתיים, הכלכליים, הפוליטיים, התרבותיים והרוחניים, ממשיך במאמרה של ג'נביב ווהן הרואה בכלכלת הנתינה של חברות מטריארכאליות אלטרנטיבה בת-יישום לחברת השוק המערבית על כל פגעיה הרבים, ודרך המאמרים שהם עיקרו של הספר, המתעדים חברות מטריארכאליות שעדיין מתקיימות בימינו, אמנם במצבי משבר בלחץ הקפיטליזם הפטריארכאלי, באמריקה, באפריקה ובאסיה, דיונים בחברות מטריארכאליות מהעבר באירופה, בצפון אפריקה, בישראל וביפן ועד דיונים במקורות הפטריארכיה. הספר מסתיים בכמה הצהרות בנושא הפוליטיקה המטריארכאלית.

הספר הוא תוצר של שיתוף פעולה פורה בין נשים בנות האומה הראשונה (First Nation), החיות היום בחברות מטריארכאליות וחברות המשמרות אלמנטים מטריארכאליים בתרבותן ובמבניה, לבין חוקרות שבילו תקופות ארוכות בחברות מטריארכאליות שונות.

במאמר הפותח של הספר אומרת הידה גוטנר-אבנדרות':

"יש להגדיר מחדש את המונח 'מטריארכיה', עבור נשים, ניכוס מונח זה משמעותו להחזיר לעצמן את הידע על תרבויות שנוצרו בעיקרן על ידי נשים. איננו חייבות לצעוד בעקבות המשמעות המוטית שגברים מייחסים למושג "מטריארכיה", כמה שפירושו "שלטון של נשים" או "שליטה על ידי אימהות". מטריארכיה לעיתים קרובות זוכה לפרשנות הזו מאחר שהיא נתפסת כמקבילה ברורה לפטריארכיה. למעשה, המונח היווני ארכיה (arche) הוא בעל משמעות כפולה. פירושו "התחלה" וגם "שליטה". 'מטריארכיה' אפוא ניתנת לתרגום באופן מדויק יותר כ'האימהות מההתחלה'".

פרופ' ברברה אליס מאן, החוקרת את בני ובנות שבטה Bear Clan of the Ohio Seneca, Iroquois (USA), להם הקדישה שלל מאמרים וספרים, אהובה עלי במיוחד הן כאישה רבת עצמה והן כחוקרת אמיצה, מקורית ומאתגרת. במאמרה – וזו רק דוגמא אחת לשפע האוצרות המפוזרים בכל הספר – מציגה מאן את המודל האירוקי לכוח-אישה – מערכת עתיקת יומין, מפותחת מאוד בקרב האינדיאנים האמריקאים. מאן מראה כי כל האומות (הראשונות) המזרחיות מכירות בתפקידים הפוליטיים, הכלכליים, הרוחניים והחברתיים של אימהות השבט כסוכנות של העמים שלהן. במאה ה-12 האירוקים הפכו תפקידים אלו לחלק מהחוקה שלהם. למעשה, על פי החוק, מועצות הגברים אינן יכולות לדון בעניינים שלא נדונו על ידי הנשים ושלא הועברו אליהם אלא על פי הסכמה כללית (קונסנסוס) של הנשים. מאן מספרת לנו שכאשר פמיניסטיות אמריקאיות שמעו על המערכת הזו, הן הפכו את ,הנשים הרשמיות" ( Gantowisas. Official Women) למודל של האפשרי.

ברנדט מיותיאן ( Bernedette Muthien), חברתי החכמה והמצחיקה, שלמרות זיכרונותיה הקשים מהאפרטהייד, שומרת על האנרגיה הבלתי נלאית שלה במאבקה ובמחקריה למען נשים ושלום, היא בת לקהילה הקוהסיאנית מדרום אפריקה (Khoisan). לטענתה, מערכות שליטה פטריארכאליות אינן הכרח. חברות קדם-פטריארכאליות באפריקה כדוגמת הקהילה הקוהסיאנית הן דוגמאות לאורחות חיים הרמוניים, שוויוניים מגדרית ולא אלימים. היא משתמשת בטקסטים מודרניים ובמקורות היסטוריים המשקפים אורחות חיים כאלו, הטבועים בתרבות קהילתה ושניתן לאמצם כדי לצמצם את האלימות הנוכחית ולשפר את החברה העכשווית.

הספר פותח לפנינו צוהר – אמין, מבוסס, עשיר, ממקור ראשון – לידע שאוצרות חברות ששימרו אלמנטים מטריארכאליים לגבי מבנים חברתיים, פוליטיים, מגדריים, כלכליים, תרבותיים ורוחניים, שביכולתנו לאמץ כדי ליצור חברה של שלום ושוויון. הספר מאתגר כמה יסודות בתיאוריה הפמיניסטית הכרוכים במושגים של מגדר וחלוקה מגדרית, פוליטיקה, כלכלה, רוחניות, מהותנות, אימהות, נשיות ותפקידי נשים. הוא מזמין אותנו לחשיבה מחדש על מושגים אלו, תוך שהוא משרטט חזון פמיניסטי והומניסטי. כישראליות מכל מוצא שהוא – פלשתיניות, אתיופיות, יוצאות חבר העמים, מזרחיות, אשכנזיות, לסביות וטרנסג’נדריות – הוא מציע לנו לאתר את השרידים המטריארכאליים בתרבותנו ולהציע פרשנויות חדשות להבנת המקורות שלנו (כפי שנעשה לגבי היהדות והתרבות הצפון אפריקאית בספר זה).

  1. Heide Goettner-Abendroth (ed.), Societies of Peace: Matriarchies past present and future, Toronto, Canada: Inanna, 2009 []
Share

אראלה שדמי היא פעילה פמיניסטית, חוקרת ומרצה בלימודי נשים, וקרימינולוגית המתמחה במשטרה ושיטור. לשעבר ראש התכנית ללימודי נשים במכללת בית ברל. סיפרה "לחשוב אישה" (צבעונים 2007) עוסק במצב הנשים והפמיניזם בישראל לאחר קרוב לארבעה עשורים של פעילות פמיניסטית בישראל. נושאי ההתעניינות שלה כיום:חזון פמיניסטי, מטריארכיה ואימהות, כלכלת הנתינה, הדיון המחודש במושגי המגדר והמהותנות, רוחניות נשים.

כל הרשומות מאת

Categories: משולחן החוקרת Tags:

מגדר ואתניות בהשכלה הגבוהה: ראיון

לאחרונה התפרסם ספרם של רחל הרץ לזרוביץ ויזהר אופלטקה, 'מגדר ואתניות בהשכלה הגבוהה בישראל'. לרגל פרסום הספר, קיימנו ראיון עם העורכים על הספר:

נדב פרץ: מדוע החלטתם ליזום את כתיבת הספר? האם היה 'מאורע מכונן', דוגמת כנס או אירוע אחר, שהביא אתכם להחלטה לערוך קובץ כזה?

יזהר אופלטקה: הספר הוא המשך ישיר לעבודתנו המשותפת והמבורכת בתחום המגדר שבאה לידי ביטוי בהוצאת ספר על מנהלות בתי ספר בישראל מנקודת מבט רב-תרבותית. היות ושבענו נחת מהוצאת הספר על נשים בניהול חשבנו כי נושא תחום המגדר, ששנינו מגלים עניין כלפיו, יכול לשמש לבחינת עולמן של נשים ושל בני מיעוטים באקדמיה הישראלית.

רחל הרץ לזרוביץ: לפני מספר שנים יזהר ואנוכי יזמנו מושב בכנס אי"לה שהתקיים באוניברסיטה באר שבע, שעסק בנשים ומנהלות בחינוך הישראלי, במושב זה השתתפו למיטב זכרוני גם אודרי אדי-רקח, רינה ברקול ועוד חוקרות שאיני זוכרת. האנרגיה והתהודה של מושב זה הביאה כאמור לכתיבת ספר באנגלית אותו ציין יזהר .

אני חוקרת במשך שנים רבות את החיים האקדמאיים באוניברסיטה חיפה והייתי פעילה בארגונים שונים כגון שדולת הנשים בישראל ובוועדות לקידום נשים באקדמיה ולדעתי היה המשך ישיר בין ההסתכלות על נשים כמנהלות לנשים באקדמיה, בשיחה עם יזהר חשבנו שעלינו לערוך ספר דווקא בעברית שיביא לביטוי את המצב הנוכחי של נשים וגברים השייכים לקבוצות מעוטים באקדמיה בישראל. לא היינו הראשונים בהעלאת נושא זה אבל דומני שמעטות מאוד, אם בכלל קיימות אנתולוגיות בנושא זה.

נדב: מה בין מגדר, אתניות והשכלה גבוהה? מה הביא אתכם לבחון דווקא את השפעתן של שתי הקטגוריות האלו ודווקא בזירה הזו?

יזהר: על פי התיאוריות הפמיניסטיות, הן נשים והן מהגרים ובני השכבות החלשות מודרים מהשיח המרכזי בחברה, והשכלה גבוהה היא חלק מהשיח המקובל. החיבור בין שני התחומים נראה היה לנו "טבעי" לאור רצוננו להאיר את הקול האחר, זה שלא נשמע כמעט בכנסים מרכזיים, בכתבי העת השפיטים בעולם.

רחל: כסטודנטית לשעבר וכחברת סגל באוניברסיטה חיפה, הנושא של ייצוג ערבים בסגל האקדמי והנושא של ייצוג נשים בסגל האקדמי הוא חלק מסיפור חיינו באקדמיה. בשתי זירות אלה קיימים ממדים של אי-שוויון בולט ורצינו להביא נושא זה מזוויות חדשות ולהציג אוכלוסיות חדשות.

נדב: מהו הקו המחבר בין המאמרים המופיעים בספר? האם יש להם מכנה משותף – תיאורטי, מתודולוגי או אמפירי – או שהם תוקפים נושא משותף מפרספקטיבות שונות?

יזהר: הספר מחולק לשלושה חלקים מרכזיים – הראשון עוסק בנשים המשמשות כמרצות וכחוקרות, או לפחות כאלה השואפות להגיע לשם או נחסמות בדרך לשם. החלק השני עוסק בנשים ובני מיעוטים ברמת לימודי התואר הראשון, השני והשלישי, והחלק האחרון מוקדש כולו לתכניות ללימודי נשים, תכניות חדשות יחסית שהספר מפנה את הזרקור לתרומתן לתחום המגדר ולקידום השוויון בין נשים לגברים באקדמיה.

רחל: הקו המחבר בין המאמרים המופיעים בספר הוא מתן האפשריות להציג לחוקרים את הנושאים שאותם הם חוקרים ולתת להם במה. כך למשל שמחנו לכלול באנתולוגיה את עבודתם של חוקרות וותיקות וצעירות אשר כללו נושאים שלא עלו קודם בספרות כגון סטודנטיות יהודיות וערביות דתיות ולא דתיות, נשים בעדה הדרוזית, פוסט- דוקטורנטיות ועוד. הקו המחבר בין המאמרים הוא מעיקרו מבוסס על תיאוריות סוציולוגיות של תיעוד וניתוח אי-השוויון בחברה הישראלית ברמת המקרו, אבל גם בגישות של פסיכולוגיה חברתית ואתנוגרפיות המתארות של המיקרו של אי-שוויון זה.

נדב: מעיון בתוכן העניינים של הספר, נראה שהמאמרים השונים מתייחסים למושג 'אקדמיה', ולחיבור בינו לבין מגדר, מכיוונים מגוונים – האקדמיה כאתר להוראה, כאתר למחקר, כמקום עבודה ואף כשדה מאבק בין דיסציפלינות. כיצד מחבר הספר בין כיוונים אלו?

מהי, לטעמכם, תרומתו התיאורטית המרכזית של הספר? כיצד הוא תורם לחקר האקדמיה? לחקר המגדר? לחקר החברה הישראלית?

יזהר: הספר מפנה את הזרקור להשפעת המגדר והמוצא האתני על מצוינות אקדמית, קידום באקדמיה, הצלחה בלימודים הגבוהים וכדומה. בעצם, ספר זה הוא בין הבודדים בשפה העברית הנוגעים בתחום זה ו"מעז" להביט על האקדמיה מנקודות מבט פחות "מחמיאות" תוך הבעת ביקורת מסוימת על הזירה בה אנו חיים ופועלים.

רחל: אכן אתה צודק כשאתה כותב "מעיון בתוכן העניינים של הספר, נראה שהמאמרים השונים מתייחסים למושג 'אקדמיה', ולחיבור בינו לבין מגדר, מכיוונים מגוונים – האקדמיה כאתר להוראה, כאתר למחקר, כמקום עבודה ואף כשדה מאבק בין דיסציפלינות".

לגבינו כעורכי הספר אחת התרומות התיאורטיות והיישומיות היא ההסתכלות על התוכנות ללימודי נשים כחלק של האחריות החברתית של האוניברסיטאות.

בגלל שבאוכלוסיות מסוימות עדיין אין ייצוג בולט לקבוצות כמו דרוזיות ודתיות, אפשרנו גם לתת זרקור על קבוצות אלה כשהם עדיין סטודנטיות בהשכלה הגבוהה.

חשוב לי להדגיש שאחד החסרים בספר זה הוא ייצוג של כותבי פרקים ערבים, ואחת הסיבות היא לדעתי שבאותו זמן הייתי בין העורכים לספר " נשים ערביות בישראל תמונת מצב ומבט לעתיד, רמות 2009 " יחד עם פייסל עזאיזה, ח'אולה אבו-בקר, אסעד גאנם. לדעתי יש לראות שני ספרים אלה כמרחבים ומשלימים זה את זה .

Share

אחרוּת סטרייטית נצחית?

במבט ראשון דומה כי המאמר 'תחקיר: עד 2050 חמישית מאירופה תהיה מוסלמית' שתורגם מן הטלגרף הבריטי והתפרסם בהארץ ב-10.08.09, אינו אלא תוצר מובהק של שופר תעמולה בן-גוריוני. לפי ממצאי המחקר המצוטטים בהרחבה במאמר, "עד 2050 חמישית מאוכלוסיית אירופה תהיה מוסלמית". עוד נאמר כי הסיבות העיקריות לגידול הניכר באוכלוסייה זו, קשור לשיעור הילודה הנמוך בקרב האירופים ובגידול כמות המהגרים המוסלמים ליבשת. עקב כך צוטטה האשמה שהוטחה במנהיגי מדינות האיחוד, שלפיה אין הם מסוגלים להתמודד עם "פצצת הזמן הדמוגרפית" (הדגשה שלי, ר. ל).

המונח "פצצת זמן דמוגראפית" התביית להפליא בלקסיקון הישראלי כבר בשנת 1948, בימי המנדט הבריטי, כאשר דוד בן גוריון צידד בגישה פרו-נטליסטית ( תומכת ילודה) מובהקת בעיקר עקב ההגבלות שהטילו הבריטים על ההגירה וידיעות על השמדת יהודי אירופה. בן גוריון התמקד בעיקר בהבניית עמדה שלפיה ריבוי הילודה ייחשב כצו השעה לשגשוג כלכלי וביטחוני, כשעמדתו באה לידי ביטוי בפרקטיקה של מתן פרסים כספיים למשפחות מרובות ילדים, כגון מאה לירות לאם לאחר לידת ילדה העשירי.

הגישה הפרו-נטליסטית הרווחת בחברה הישראלית מופתה בעשור האחרון בחקר הישראלי-פמיניסטי כמטריצה של שלושה שיחים מצטלבים: השיח הפרו-נטליסטי (ברקוביץ 1999), (מלמד 2002): השיח הצבאי (ששון-לוי 2006) והשיח ההלכתי (ינאי-רפפורט 1997). שיחים אלה מבנים את הרבייה כהיבט זהותי נשי מרכזי. אחת התולדות של הבניה זו באה לידי ביטוי בפיקוח הרפואי ההדוק שהגוף הנשי נתון לו, היינו, מדיקליזציה של תופעות ביולוגיות שונות החל מן התסמונת הקדם-ווסתית (Davis1996) והווסת וכלה בהיריון ונרמול ליקויי פוריות (העליון, 2004 Remennick 2000 ), שבעטיים הפכה ישראל למדינה המובילה במספר הפריות המבחנה לנפש1 (Shalev & Gooldin 2006). לפי הגיון זה, כדי "לאזן" את האיום הדמוגראפי שומה על המדינה להתערב, כאשר פוטנציאל ההולדה של נשים יהודיות הופך אותן ל"רחם הלאומי" הפרטי המגויס לשירות האומה.

דומה כי בישראל המפולגת והשסועה מכל היבט שהוא – המלקקת בימים אלה את פצעי הטבח שבוצע במועדון הנוער ההומו-לסבי בתל אביב – שוררת תמימות דעים חברתית-תרבותית-הלכתית לפחות באשר לסוגיה מרכזית אחת: הכורח ה"בלתי נמנע" להתמודד עם "פצצת הזמן הדמוגרפית" באמצעות מדיניות תומכת ילודה. להלן כותרת המאמר שהתפרסם בהעיר בוורוד גליון 2 , יולי 2008: "לא רק בילויים מעניינים אותנו. בחמש השנים האחרונות צומחת בקהילה תופעת ה"בייבי בום", ואפשר לראות יותר ויותר הומואים ולסביות עם ילדים (… ) "… וגם, "לפי הערכות בלתי רשמיות יש כיום כ-3,000 משפחות חד-מיניות בישראל עם ילדים", כאשר חוקרים קויריים מתרצים את הרציונל הקווירי לבחירה בהורות בכך שהשיח ההומופובי נוהג לאפיין הומוסקסואליות כסגנון חיים עקר, הואיל ואקטים חד-מיניים אינם יכולים להביא לידי הולדה.

הקוויריים נמלטו אפוא כל עוד נפשם בם מ"אורח החיים העקר", בקדשם את הילודה ובהותירם את הזירה לקומץ של נשים סטרייטיות "סרבניות ילודה".
בעבודת הדוקטור העתידית שאכתוב (במחלקה ללימודי מגדר, בר אילן) אתמקד בתופעה המכונה childless by choice / Childfree ואחקור את ייצוגיה במדיה המקוונת (בלוגים אינטרנטיים ופורומים) בישראל, בבריטניה ובאירלנד. בין היתר, אבדוק מה הם מבני ההצדקה של נשים ישראליות שהחליטו שלא ללדת בהשוואה לאלה של נשים אירופיות והאם קיים מבנה הצדקה מהופך לזה של ה"איום הדמוגראפי", אחקור את סוגית החופש – האמיתי או המדומיין של אימהות (כמו למשל הגשמת/אי-הגשמת 'רשת הזהויות' הנשית באמצעות האימהות וויתורים על מאפייני הזהות העצמית הטרום-הורית) – ועוד.

לטענתי, להבדיל מן האוכלוסייה הקווירית בישראל, נשים ישראליות רבות שאינן רוצות ללדת עדיין חשות כמי שנתונות בארון. משום כך המדיה המקוונת, להבדיל מן המדיה הכתובה, המיינסטרימית, מהווה פרקטיקה נשית-פמיניסטית המאתגרת את החשיבה ההגמונית הרווחת, המדירה מן הנורמה נשים שאינן רוצות בילדים ומתייגת אותן כסוטות, כ"אחרות הנצחיות". לטענתי, הדרתן של נשים שאינן מעוניינות להתרבות מן השיח החברתי הופכת אותן מסובייקט לאובייקט, היינו, ל"אחר הנצחי", כפי שהגדירה זאת דה בובואר (1949) [2002]. לפיכך אני סבורה כי חקר המדיה המקוונת בכל האמור בסוגית בחירתן של נשים ישראליות שלא ללדת, יאפשר להנהיר את המגוון הכרוך בחוויות נשיות שונות וברצונות נשיים שונים ויסייע הן להדברת התיוג השלילי הרווח והן להעצמתן ולהיחלצותן מן הארון – המטפורי והממשי כאחד.

מחקרי העתידי ישלב מספר תחומי ידע: חקר סוציולוגי והיסטורי ממוקם, מנקודת ראות פמיניסטית ביקורתית . עקב הלקונה בחקר הישראלי בכל האמור בנשים שאינן רוצות ללדת/לגדל ילדים (עד כה התפרסמה בישראל עבודת תזה אחת שהוקדשה לנשוא, דונת (2007).
בכוונתי למלא את החסר באמצעות השוואה בין המתרחש בזירה הגלובאלית והלוקאלית. ברמה המטא-תיאורטית, מחויב המחקר לבדיקה מבעד לעדשה רלטיביסטית. היינו, ניסיון להמשיג את המציאויות והזהויות הנשיות של נשים אירופיות וישראליות שאינן רוצות ללדת/לגדל ילדים באופן רבגוני, תוך התמקדות במיקום ההיסטורי והתרבותי השונים של כל אחת ואחת מהן בניסיון להימנע מאפיונים חד-ממדיים ומגבילים. בדיוק כפי שלא ניתן להצביע על קבוצה אחידה, אוניברסאלית של "נשים" או "נשים מטופלות פריון", כך לא ניתן להצביע על קבוצה/ות מוכללת של "נשים ישראליות/בריטיות שאינן רוצות ללדת/לגדל ילדים". אדון אפוא בתפיסה של ריבוי זהויות, שלפיה בני אדם בכלל ונשים בפרט אינם מקובעים אלא מצויים בהתהוות דינאמית

אטען כי נשים שאינן רוצות ילדים נתונות בתהליך של הבנייה זהותית-גופנית מתמדת (Becoming), (העליון 2004, בירקי 1996). ואינן רואות בזהות הנשית דבר מה קבוע, הנותר ללא שינוי לאורך זמן. (כך למשל כמה מן המתדיינות בפורום של תפוז, סבורות כי העובדה שאין הן מעוניינות בילדים עכשיו אין פירושה שלא ישנו את דעתן בעתיד). לטענתי, קהילות מקוונות מסייעות לנשים ליצור זהויות "נזילות" (פרגמנטריות או משובררות) המשתנות תדיר, כשעקב כך זהויותיהן אינן בבחינת השתקפות גרידא של שיחים חברתיים הגמונים ופרקטיקות המופעלות על ידי אותם שיחים (Gergen, 1991, פוקו)

עודכן 28/11

  1. ב-1990 היו במדינת ישראל 24 מרפאות לפריון באוכלוסיה שמנתה כ-5.5 מיליון תושבים (סקר בריאות נשים בישראל, 1996) []
Share

רונית ליברמנש היא סופרת (במשבר כתיבה), בעלת MA בלימודי מגדר בהצטינות מהתוכנית ללימודי מגדר בבר-אילן. ומלגאית נשיא שתתחיל את הדוקטורט בעוד חודשיים.

לאתר של רונית ליברמנש | כל הרשומות מאת

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏