ארכיון

ארכיון לקטגוריה ‘תראו את זה’

מרחבי הרשת והחיים הלא-מקוונים. דברים מעניינים, מרגיזים, חשובים – דברים ששווים התייחסות.

הזמנה ליום עיון: "מחאה חברתית ומנהיגות נשית"

להזמנה המלאה ולפרטים נוספים:

הזמנה ליום עיון מחאה חברתית ומנהיגות נשית4

Share

מהיום אמרו: הפוגת לידה ולא חופשת לידה!

ולא, זו לא אני...

חודשיים מיום שילדתי את בני (השלישי) החלטתי לצאת בקמפיין אינטרנטי מתוך אמונה והבנה ששפה מעצבת מציאות!!

נמאס לי לענות לשאלה החוזרת: איך חופשת הלידה? אני לא בחופשה! עוד לא הבנתם??

חופשה זה בקריביים, עם שמשיה ושיק פירות, ברומא היפה או בקפה בשדרות של פריז, או אפילו פה ליד בצימר בצפון עם קייקים בירדן או בטיילת ההומה של אילת..  אבל אני בבית, מטפלת בתינוק חדש מבוקר ועד ליל ובבנותי הגדולות ששמחות לקבל את אמא בבית לשם שינוי (אני מאוד אוהבת את ילדי, ובכל זאת, חופשה זה בטח לא!)

והרך הנולד, כמה שהוא מקסים, בכל זאת, שמונה הנקות ביום, שש פעמים חיתולים עם קקי ועוד ארבע פעמים עם פיפי, בכי של גזים ובכי של רעב וסתם בכי של עייפות (שצריך ללמוד להבחין ביניהם..), התאוששות פיזית מלידה, השלת קילוגרמים עודפים,
תפרים, טחורים, ורידים ברגליים, כאבי גב, כאבי ידיים, כאבי צוואר..כל אלו לא מסתדרים אצלי עם חווית ה"חופשה".

באנגלית זה נקרא maternity leave, ולא maternity vacation, כלומר, היולדת עוזבת את מקום עבודתה ותחזור לאחר הפוגה של טיפול ברך/ה שנולד/ה. ואילו בעברית אנחנו עדיין בקריביים, על חוף הים, אוחזות שייק פירות ומקבלות מסאז!!

ולכן, נשים וגם גברים שאוהבים אותן, אמרו מהיום "הפוגת לידה" לא עוד "חופשת לידה"!!

Share

כל הרשומות מאת

מה השתנה? נשים וגברים בראי הסטטיסטיקה

אז מה השתנה?

מה אחוז הנשים והגברים החיים יחד ללא נישואין? האם נשים משכילות יותר מגברים – או להיפך? מהו אחוז הבנים הזכאים לבגרות? ואחוז הבנות? ומהו אחוז הנשים הלומדות אדריכלות? מהו אחוז הגברים המשתתפים בכוח העבודה בישראל? ומהו אחוז הנשים העובדות עבודה חלקית?

כל התשובות לשאלות אלו ועוד ניתן למצוא בעלון "נשים וגברים – 2008-2009", שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

Share

תקרת הברזל

 

זה כבר הפך לדפוס קבוע: השר מודיע על מינוי (לשר, למפכ"ל משטרה, לראש השב"ס), ומיד מתגלה שורת שלדים בארונם של המועמדים הראויים בעיני עצמם – והמינוי מבוטל.

מול תקרת הזכוכית הולכת ונוצרת תקרת הברזל. יותר ויותר גברים המבקשים להגיע לעמדת כוח, מגלים שיש להם בעיה. רוחות הרפאים של העבר רודפות אותם. נשים מן העבר, שהוטרדו, נעשו בהן מעשים מגונים, נאנסו או סתם קיימו קשר רומנטי מאולץ בהיותן תחת סמכות הגבר – שבו מן העבר השותק והחלו לדבר. נשים ששתקו מחמת הבושה, מחמת הספק שהיה בליבן, מחמת הפחד, מחמת תחושת האשמה – משמיעות את קולן. ומה שהן מספרות יוצר תקרת ברזל – מחסום שאין לעבור בדרך אל התפקיד הרם הבא.

איציק מרדכי, חיים רמון, אילן בר-לב, משה קצב, אלי גביזון ואחרים – שורת גברים שעדיין לא הפנימו שכללי המשחק השתנו, שאין עוד להשתיק, לכסות ולטשטש. שמערכת יחסים רומנטית היא דבר אחר לגמרי, שאיננו כרוך ביחסי מרות, בהפחדה, בהשתקה.  

אכן כן, הממזרות שינו את הכללים. הן פתחו את הדלתיים הסגורות בדיוק במידה הנדרשת כדי לבנות את תקרת הברזל.

 

 

Share

יוכי שלח היא סופרת ומרצה לקולנוע ותקשורת בבית הספר לאמנויות, סמינר הקיבוצים ספריה: "אחד בספטמבר" (הוצאת עברית), "שירים צורבים" (הוצאת זמורה ביתן)

לאתר של יוכי שלח | כל הרשומות מאת

Categories: כללי, תראו את זה Tags:

עושים סוף להומופוביה – על חשבון הנשים והמזרחים?

5 נובמבר, 2009 3 תגובות

בעקבות הטבח במועדון הבר נוער, פתחה קבוצת יוצרים בקמפיין וידאו אינטרנטי בשם 'עושים קאט להומופוביה', שכולל סדרת סרטים שמטרתם להציג את ההומואים לקהל הרחב וכך לצמצם את ההומופוביה. שניים מהסרטים עוררו סערה:




בתגובה לסרטים אלו, יצאה הקשת הדמוקרטית המזרחית בהודעה זועמת לעיתונות:

הקמפיין נגד הומופוביה הוא חשוב מאין כמוהו. הקשת הדמוקרטית המזרחית מצטרפת בתחושת שליחות עמוקה לכל יוזמה למיגור שנאה. הקשת הדמוקרטית המזרחית נלחמת מזה למעלה מעשור ברדיפה ובאפלייה, ועוסקת בניסיון להעצים את הדמוקרטיה, שאחיזתה במרקם החיים המקומי הולכת ונחלשת. הדרת ערבים מהמרחב הציבורי, מניעת השתלבותם של אתיופים בבתי הספר, המלחמה שהכריזה המדינה על ילדיהם של מהגרי העבודה , שנאת נשים הולכת וגוברת באמצעי התקשורת והעובדה שהפער הכלכלי-חברתי בין מזרחים לאשכנזים הולך ומאמיר – כל אלה אינם שונים מהותית מרדיפה של הומואים, לסביות, בי וטרנס. בבסיס כל אלה מצויה גזענות פשוטה. […] מה חבל, שכדי להילחם בתופעה מגונה אחת, בחרו אילן שיינפלד יריב מוזר ויפתח מזרחי להשתמש בתופעה מגונה אחרת.

בתגובה, מסביר ע' בר בפנזין ע' קווירית (זהירות, PDF), שהקריאה של הסרטים כמיזוגיניים וכגזעניים מקורה פשוט באי הבנה:

מהי העובדה הברורה ביותר על הסרט? […] פואנטה כזו מבוססת דווקא על כך שגזענות, מיזוגיניה, לסבופוביה וטרנסופוביה מנוגדות להומוסקסואליות. אלמלא כן – הרי אותה פואנטה, שהיא כל מהות הסרט, נכשלת.

בסרט השני, מג'דרה, אי ההבנה מקורה, כנראה, באי הבנה טכנית:

עם הסרטון השני "מג'דרה" בכיכובה של השחקנית לבנה פינקלשטיין, יש בעיה קריטית יותר – מסיבות שאינן
ידועות חסר חלקו האחרון וזוהי תמצית האירועים בו למיטב ידיעתי ומבלי שצפיתי בו בעצמי: פינקלשטיין מסירה
את השביס ומרכיבה משקפיים, היא מתחילה לדבר על שוויון כשהיא נוטשת את המבטא המזרחי המוגזם
והמזויף.

Share

בואו נעשה כאילו אנחנו מאריכים את חופשת הלידה

23 אוקטובר, 2009 אין תגובות

ועדת השרים לחקיקה אישרה הצעת חוק של חברות הכנסת דליה איציק וציפי חוטובלי (זהירות – קובץ וורד), שמאריכה את חופשת הלידה מ-14 שבועות ל-23 שבועות.

לכאורה, סיבה למסיבה. חופשת הלידה בישראל היא קצרה מאוד, בכל סטנדרט מערבי מקובל. אין מדינה באירופה שבה משך חופשת הלידה קצר כל כך. אז למה אני עדיין לא פותח שמפניות?

התשובה טמונה (עמוק) בסעיף 2.1 של הצעת החוק:

(1) בסעיף קטן (א) [של חוק בטוח לאומי, נ.פ.], במקום "הזמן" יבוא "זמן של 14 שבועות";

המשמעות של הסעיף הסתום הזה היא שלא משנה לאיזה תקופה האישה תיקח חופשת לידה – והיא תוכל לבחור, בין 14 שבועות עד 26 – היא בכל מקרה תקבל מביטוח לאומי החזר בגובה 100% מהמשכורת שלה… על 14 שבועות עבודה.

הסעיף הזה מעקר את החוק (כמעט) מכל תוכנו, וגורם לכך שהתיקון הזה לחוק לא יוצר שום שינוי מהותי. החוק היום מחייב את ההורים לקחת 14 שבועות של חופשת לידה בתשלום (בהנחה שעמדו בתנאי הביטוח הלאומי), ומתיר להם לקחת חופשת לידה של עד שנה ללא תשלום. כלומר, גם היום אשה יכולה לקחת חופשת לידה של 26 שבועות, ולקבל תשלום עבור 14 שבועות מתוכם.

להצעת החוק ניתנו שני טעמים: הראשון, הוא שיש נשים שאינם זכאיות לפי חוק להארכת חופשת הלידה; השני, שכאשר נשים מבקשות להאריך את חופשת הלידה, הן נתונות ללחץ של המעסיק שלא לעשות זאת.

נתחיל מהבעיה השנייה: לא ברור איזו בעיה נפתרת פה. נכון, מעסיקים מפעילים לחץ על נשים שלא להאריך את חופשת הלידה שלהן מעבר ל-14 השבועות הקבועים בחוק; אבל גם לאחר התיקון, ולאור זה שהוא מאפשר לנשים לקצר את חופשת הלידה שלהן חזרה ל-14 שבועות, יופעל לחץ כזה. לא ברור מה הועילו חכמים בתקנתם.

הסעיף השני כן יוצר איזשהו שינוי. זאת משום שלחופשת לידה הבסיסית, של 14 שבועות, זכאית כיום כל אישה; לחופשת לידה ללא תשלום של עד שנה זכאית רק מי שעבדה באותו מקום עבודה תקופה של שנה לפחות – וגם אז, רק לרבע ממספר החודשים שבהם עבדה (ולא יותר משנה). הצעת החוק משנה את המצב הזה, ומעניקה זכאות לחופשת לידה מוארכת – ללא תשלום, דה-פאקטו – של חצי שנה גם לנשים שעבדו פחות משנתיים במקום העבודה האחרון שלהן. אני לא מכיר נתונים בתחום הזה, ולא יודע כמה נשים נתקלות בבעיה של חוסר אפשרות לצאת לחופשת לידה ללא תשלום בגלל ותק מועט במקום העבודה (אם מי מהקוראות מכירה נתונים כאלו, אשמח אם תחלוק אותם איתנו בתגובות).

מצד שני, ראוי להתייחס גם לאספקט השלילי של החוק: מומחים מסכימים((למשל, Lewis, Jane. 2009. Work-family balance, gender and policy. Cheltenham ; Northampton, MA: Edward Elgar. p 99; Ray, Rebecca, Janet C. Gornick, and John Schmitt. 2008. Parental Leave Policies in 21 Countries: Assessing Generosity and Gender Equality. Washington, D.C, USA: Center for Economic and Policy Research.)) כי חופשת לידה קצרה בתשלום מלא עדיפה על חופשת לידה ארוכה בתשלום מופחת, בעיקר משום שחופשת לידה ארוכה בתשלום מופחת מפחיתה את הסיכוי שהאשה תחזור לעבודה בסופה, לאחר שהתרגלה להסתדר עם הכנסה מופחתת.

אז מה היה לנו? בשביל תרגיל יחסי ציבור, שמאפשר לח"כיות חוטובלי ואיציק להתהדר בכותרת 'הארכת חופשת הלידה' במקום 'שינוי תנאי היציאה לחופשה ללא תשלום' – שם מדוייק הרבה יותר, גם אם תקשורתי הרבה פחות – הח"כיות משנות מעיקרה את חופשת הלידה, ולרעה…

בשל משכה הקצר של חופשת הלידה, נשים רבות מבקשות להאריכה, אולם חלק גדול מהן אינן זכאיות לכך על פי חוק; כמו כן, העובדה כי על פי החוק חופשת הלידה הינה 14 שבועות בלבד מביאה לכך שגם כאשר אישה זכאית להאריך את חופשת הלידה, היא נתונה תחת לחץ מהמעסיק שלא לעשות כן.

Share

נדב פרץ הוא דוקטורנט בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, ומרצה במכללת ספיר ובמכללת אשקלון. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת באבהות במדינת הרווחה הישראלית. נדב הוא רכז קהיליית מגדר.

לאתר של נדב פרץ | כל הרשומות מאת

הפרסומות השוויוניות ביותר של הסתיו?

3 אוקטובר, 2009 4 תגובות

בעקבות הרשומה 'הפרסומות הסקסיסטיות של הקיץ', מאת שלומית ליר, שאל המגיב יואב:

האם, בעצם, אפשר להציג אישה בפרסומת בלי שאת תראי את הפרסומת כסקסיסטית? יותר מזה, האם אפשר להציג אדם בפרסומת בלי שאת תראי אותה כסקסיסטית? יש לך דוגמא לפרסומת לא סקסיסטית?

המגיבה רונית הפנתה אותו לפרסומת אחת, בכיכובה של שרפובה:


בואו ננצל את ההזדמנות להגיד מילה טובה. איזה פרסומות ראיתן לאחרונה, שהציגו תמונה לא-סקסיסטית?

Share

סוכות – החג הממוגדר ביותר בלוח השנה?

29 ספטמבר, 2009 3 תגובות

לפני שנתיים, כתבתי בבלוג האישי שלי על ההזמנות הממוגדרות לבניית הסוכה בגן.
מאז עברו שנתיים. הילדה כבר לא בגן אלא בבית הספר. בבית הספר לא מזמינים את ההורים לבנות סוכה, אלא מושבים את הילדים לצבוע ציורים יפים לחג:
sukot2
sukot1
sukot3

בואו נבדוק את הבנתכם, ילדים. מי אחראי על בניית הסוכה? ומי על קישוטה?

טוב מאוד רועי. הבנת נכון. נועה, תניחי את הפטיש, את עלולה לפגוע בעצמך.

Share

הפרסומות הסקסיסטיות של הקיץ

10 ספטמבר, 2009 4 תגובות

לא לחינם נאמר שתוכניות טלוויזיה הם מה שקורה בין הפרסומות. מפרסמים בכל העולם משקיעים מיליוני דולרים כי הם יודעים שלפרסומות כוח רב לעצב מציאות ותפיסות עולם. השאלה היא למה תפיסת העולם הזו צריכה להיות כל כך מעוותת. פרסומות המציגות נשים כנחותות, באמצעות הצגת אימאז'ים של הגוף הנשי כאובייקט מיני, או באמצעות הצגתן של נשים כחסרות דעת ושטחיות, תורמת לבעיות חברתיות כגון הטרדה מינית ואלימות כלפי נשים. העצמתם של מיתוסים כגון מיתוס היופי ומיתוס הרזון – המעבירים לנשים ולגברים את המסר שאישה חייבת להיות יפיפייה מושלמת, רזה באופן חולני ובעלת פרופורציות בלתי אפשריות – מובילה לשכיחות עולה וגוברת של אנורקסיה, בולימיה ודיכאון אצל נערות ונשים צעירות, וגורמת לנשים רבות להיות לא מרוצות ממשקל ומראה גופן. בנוסף, שיוך המקשר בין גוון העור הבהיר ליופי, וצבע העור הכהה לעממיות ופרימיטיביות מחזק סטריאוטיפים גזענים. רגע לפני שאנחנו נפרדים מהקיץ להלן מקבץ הפרסומות הסקסיסטיות מהעת האחרונה:

ללכת עד הסוף ולהגיע לשום מקום
הראשונה ברשימה היא רשת מטבחי דו-איט שיצאה בקמפיין מיתוג חדש, בהיקף של מיליון שקל עם דוגמנית צרפתייה כפרזנטורית שתפקידה, לדברי סמנכ"ל השיווק של הרשת, לשוות למותג ערכים של "נחשקות, ריגוש, מסתורין, עיצוב, חוויה" ועוד. חברת "חברון זלצמן" הפיקה את הקמפיין שהאילוזיה המינית בו ברורה כבר משמו – "ללכת עד הסוף".

על תקן של נתח בשר על שיש המטבח של דו איט אישה ששרועה בתנוחה בלתי אפשרית; לבושה במיני אדום צמוד וחשוף, נעולה בנעלים אדומות עם עקב שפיץ מחודד של עשרים סנטימטר, רגל אחת מונחת על השיש והשנייה על מגירת מטבח הפתוחה במקצת כשידה של מונחת על מפשעתה וסנטרה מזדקר כלפי מעלה. צבע החפצים המעטים מונחים על השיש וארונות המטבח דומים לצבע השמלה ומחזקים את התפיסה שמציגה הקומפוזיציה של שימוש באישה כאביזר מטבח נוסף, מוכן וזמין לשימוש. "נחשקות, ריגוש, מסתורין"? או התעללות חסרת רחמים?

"תשתחרר גבר" – תהפוך למיזוגן

לעומת קמפיין דו-איט המכוון לגבר כמי שבידו את הכסף לקנות את המטבח ולממש כך פנטזיות מיניות תוקפניות, קמפיין גולדסטאר מכוון לאחוות גברים המבוססת על ביזוי נשים. הקמפיין, "תשתחרר גבר", רץ כבר חמש שנים ותכניו הופכים מיזוגיניים יותר ויותר עם כל שנה שחולפת. מה כבר לא נעשה בנידון? עשרות מכתבים נכתבו לחברת טמפו, שתי קבוצות גינוי נפתחו בפייסבוק, עשרות תגובות בפורומים שונים, ולאחרונה גם עצומה אינטרנטית – ומקאן ואריקסון בשלהם; האם הגבריות הישראלית במצב כה רעוע עד כי היא נדרשת ללעג ולבוז כלפי נשים כדי להרגיש טוב עם עצמה?



בפרסומת משחק הכדורגל מוצגת שחקנית קבוצה הצועקת לחבריה "אני לבד" כדי שיבעטו לעברה את הכדור. לפתע המילים לובשות עבורה משמעות אחרת: היא מרגישה שהיא לבד בעולם ומתחילה לבכות בקול רם. שלושה חברים היושבים על הבר מתבוננים בסצנת הבכי המוצגת על המסך בחוסר אכפתיות. בוויס אובר נשמע קולו של הקריין "תגיד תודה שאתה גבר ותשתה משהו". יש מקום לשאול אם הפחד להפגין רגש כל כך גדול אצל גברים עד שצריך להמשיך ולחנך אותם להחזיק בפנים, להפחיד אותם שאם יעיזו להביע את תחושותיהם הם יאבדו את הגבריות שלהם?

לא חבל? מלבד לתרום לחברה כוחנית ואלימה יותר, עשרים שנה אחר כך הדיכאון של הרגשות המשומרים יפרוץ החוצה ויגבה מחיר יקר.

נשים על האש

אפשר לומר שגלולת פוסטינור, כממשיכת דרכה של הגלולה למניעת הריון – בכוח למניעת הריון לא רצוי בלילה שאחרי, היא המצאה המאפשרת לנשים לעשות צעד נוסף בשחרור מיני תוך הימנעות מטעויות בלתי רצויות ויקרות מחיר. אלא שפרסומת "לא צריך לחפור יש פוסטינור" מתייחסת לחירות המינית הנשית באופן מעורר שאלות. מה קורה לצעירה שנוטלת לעצמה את החופש לבלות את הלילה עם החבר שלה, שיתכן והוא גם שוורצע שחור?



הפרסומת המציגה שתי נשים צעירות ובלונדיניות המבושלות בתוך קדירת ענק, לאחר קיום סקס לא מוגן בלילה הקודם, כשמסביבן רוקדת חבורה של גברים שחורים ערומים למחצה, מרמזת שנשים הממשות את החירות המינית שלהן הופכת תרתי משמע לטרף לחבורה פרימיטיבית של גברים.

"כבונוס" נוסף הפרסומת מחדדת הבניות סטריאוטיפיות שכיחות של בלונד כמסמן מיניות הכרוכה באוויליות וחוסר מודעות, אל מול גוון עור שחור המוצג באופן קולוניאלי טיפוסי כמסמן פנטזיה ארוטית אקזוטית מחד, ופרימיטיביות מסוכנת ואלימה מאידך. מתי גם אצלנו יתחילו לממש תקינות פוליטית בסיסית?

רוצי ילדה, רוצי

התמה של בלונדיניות על תקן של אובייקט מיני ושל טרף מככבת גם בפרסומת "הקולקציה האישית של מלאני פרס". בפרסומת זו של הוניגמן מוצגת מלאני רצה בשעת לילה חשוכה ומאוחרת בחצאית מיני קצרה ועקבים גבוהים ברחובות תל-אביב, כשהיא חולפת על פני דמויות נשיות (אותן גם היא מגלמת) המוצבות בתנוחות פרובקטיביות המשדרות דקדנס ומיניות מעוותת. התפיסה של מלאני כטרף נוצרת לא רק בגלל האופן שבו היא רצה כשהיא מגניבה מבט לאחור כאילו מישהו רודף אחריה, אלא גם בשל האופן בו הפרסומת מייצבת אותנו הצופים על תקן של ציידים ביחס לדמות אישה הנרדפת המוצגת על האקרן. הדגמה למקום בו תרבות הצריכה הופכת לתרבות הצריחה.

Share

שלומית ליר היא דוקטורנטית בתחום מדעי התרבות, אשת מחשבים, עורכת ספרותית ומרצה בנושאי מגדר וחברה. פעילה פמיניסטית וחברתית.חברה בקבוצת מחקר זהות ומעמד במכון ון ליר. מובילה פרויקט אקופמיניזם המחבר בין פמיניזם לאקולוגיה.

לאתר של שלומית ליר | כל הרשומות מאת

נגד אפליית נשים, בשביל הגברים

9 ספטמבר, 2009 10 תגובות

אורית קלייר ארזי טוענת ב-ynet שהחברה היא זו שיצרה את הנורמה לפיה נשים מטפלות בילדים, והחברה היא זו שמפילה את הנטל על כתפי המעסיקים שלהן. במקום לבוא בתלונות לבוסים – שהנשים יתלוננו בפני אבות ילדיהן'.

על פניו, יש משהו מאוד משכנע בטיעונה של אורית קלייר-ארזי, לפיו למעסיק אין אחריות על הטיפול בילדיה של האשה, ולכן אין לדרוש ממנו לתמוך בה בעת שהיא מטפלת בילדיה. הרי מה זה עניינו של בעל המפעל, המחוייב לפי ההגיון התאגידי רק לשורת הרווח, אם העובדת שלו היא אם לחמישה או רווקה שאינה רוצה ילדים? מדוע עליו לשלם על הבחירה המשפחתית שלה?

התשובה הפרקטית לכך היא – כי כך קובע החוק. לצד מחויבותם לשורת הרווח, המעסיקים מחוייבים גם לדרישות החוק. אנו מצפים ממעסיקים להתחשב בדברים נוספים מעבר לשורת הרווח שלהם, משום שאנחנו מכירים שעסקים יכולים לפעול רק כחלק מחברה – שום עסק לא יוכל לפעול אם המדינה ללא הבטחון, ותשתיות התחבורה, המים והחשמל שמספקת לו המדינה, וללא העובדים שהוכשרו במערכות החינוך הממומנות על ידיה. בתמורה, החברה מתירה לעצמה לדרוש דרישות מבעלי העסקים. ומועטות הדרישות המוצדקות יותר מאשר הדרישה לאפשר לנשים להשתלב בשוק העבודה.

קלייר ארזי שואלת מדוע הדרישה לאפשר לנשים לשלב עבודה ומשפחה צריכה להיות מופנית כלפי המעסיקים, ולא כלפי האבות של ילדיהן של אותן אמהות. התשובה לכך היא פשוטה: על מנת לאפשר לאבות אלו לקחת חלק שוויוני בטיפול בילדיהם, כינון תנאים המאפשרים לנשים להשתלב בשוק העבודה לצד המחויבויות המשפחתיות שלהן הוא הכרחי.

אם נדרוש מכל עובד ועובדת במשק הישראלי להקדיש את כל ימיו למקום העבודה – לעבוד משעות הבוקר עד שעות הערב, בלא להכיר בצרכי הטיפול בילדים – התוצאה לא תהיה חלוקה שוויונית של מטלות משק הבית בין הגברים לבין הנשים. נהפוך הוא – התוצאה תהיה שבמשפחות רבות, הורים יאלצו לבחור מי משני בני הזוג יוותר על עבודתו, וישאר בבית על מנת לטפל בילדיו. שכן במדינה שבה אין יום לימודים ארוך, שני ההורים אינם יכולים לעבוד במקביל עד שעות הערב. כאשר אין חופשת לידה נדיבה בתשלום, האם נאלצת להתפטר לאחר הלידה על מנת שתוכל להתפנות לטיפול בילדיה. כאשר לא ניתן לקחת חופשה בעת מחלת ילד, אחד ההורים חייב להיות זמין למקרה של מחלה – גם אם זה אומר לא לעבוד, או לעבוד במשרה חלקית מאוד.

ולצערנו, ברוב המכריע של המקרים, כאשר אחד משני ההורים נאלץ לוותר על עבודתו – זו בדרך כלל תהיה האם. הסיבות רבות – מערכת החינוך והחיברות שלנו מחנכת נשים לטפל בילדים, ומרחיקה גברים מתחום זה; התיכון והאקדמיה דוחפים נשים למקצועות נמוכי הכנסה אך גמישים לצרכי טיפול; וכן, גם אפליה ישירה במקום העבודה, הגורמת להפרשי שכר משמעותיים בין נשים לגברים, גם כאשר שניהם עובדים באותו מקום ובאותו תפקיד.

רק ביום שבו נשים יוכלו להשתלב בשוק העבודה באופן שוויוני למרות היותן אמהות – רק אז יוכל נטל הפרנסה במשפחות להתחלק שווה בשווה, וגברים יוכלו למצוא את הזמן הנדרש על מנת לקחת חלק שווה במטלות הבית והטיפול בילדיהם. לכן, כאב המעוניין לקחת חלק שווה בגידול ילדיו, אני קורא למדינת ישראל – אנא, העמיקי והרחיבי את ההגנה במקום העבודה על הורים לילדים בכלל, ועל אמהות בפרט.

ולמדינת ישראל יש הרבה לאן להתקדם. שבוע העבודה הישראלי – זה שבו 'מניחים את העטים בשעה 16:00' – הוא שבוע ארוך מאוד במונחים אירופיים; חופשת הלידה הישראלית, גם לאחר שהוארכה ל-14 שבועות, היא אפסית בהתאמה לרמה האירופית, שבמדינות רבות כבר עברה את השנה. הסבסוד למעונות בישראל מצומצם הן ברמתו והן בהיקפו, לעומת הרמה האירופאית. רק כאשר מדינת ישראל תעניק לאבות ולאמהות אפשרות לשלב בצורה הגיונית וסבירה עבודה ומשפחה, רק אז יוכלו גברים ונשים להתחלק שווה בשווה הן במטלות הפרנסה והן במטלות משק הבית.

Share

נדב פרץ הוא דוקטורנט בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, ומרצה במכללת ספיר ובמכללת אשקלון. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת באבהות במדינת הרווחה הישראלית. נדב הוא רכז קהיליית מגדר.

לאתר של נדב פרץ | כל הרשומות מאת

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏