ארכיון

ארכיון לקטגוריה ‘ביקורת’

ברבור שחור – מזווית מגדרית

ד"ר סיגל ברק ברנדס וגב' מירה הורביץ

 ד"ר סיגל ברק ברנדס היא מרצה לתקשורת ולמגדר, המסלול האקדמי המכללה למינהל. גב' מירה הורביץ  היא פסיכולוגית קלינית ומדריכה 

 


 

לאחרונה יצא לאקרנים סרט הקולנוע האמריקאי "ברבור שחור" (Black swan). מבלי להרוס יותר מדי לאלו אשר עדין לא צפו בסרט, נאמר כי הסרט עוסק בלהקת בלט יוקרתית בניו-יורק, המתעתדת להעלות הפקה של "אגם הברבורים". הסרט מתמקד בדמותה של הרקדנית נינה (בגילומה של נטלי פורטמן) המתמודדת על התפקיד הראשי, ובמתח וביריבות בינה ובין רקדנית אחרת – לילי (מילה קוניס). המנהל האמנותי של הלהקה, תומאס לירוי (וינסנט קאסל), חושש מליהוקה של נינה לתפקיד הראשי, שכן לדבריו, היא מתאימה לתפקיד הברבור הלבן, בעוד שאינה מתאימה לתפקיד הברבור השחור. מאחר והתפקיד הראשי דורש גילומן של שתי הדמויות על ידי רקדנית אחת – הוא מתלבט ודורש ממנה להוכיח לו שהיא מסוגלת להשתנות. הוא מנשק אותה באופן מפתיע והיא נושכת אותו בשפתו, אקט שמשכנע אותו לתת לה את התפקיד הראשי של מלכת הברבורים. הסרט מציג גם את יחסיה הלא-בוגרים של נינה עם אמהּ השתלטנית אריקה (ברברה הרשי), המתייחסת אל נינה כאל ילדה ומנסה לשלוט בחייה.

ניתן לראות במתח שמציג הסרט בין "הברבור הלבן" והעדין לבין "הברבור השחור" והיצרי ביטוי מרתק לכמה דימויים נשיים המקובלים במדיה.

ביקורת פמיניסטית שהחלה מתפתחת בשנות ה-70 של המאה ה-20 (הגל השני של הפמיניזם) בחנה את שאלת הבניית ההבדלים המגדריים והתפקידים החברתיים המקושרים לנשים וגברים, וביקרה את המחשבה המערבית לגבי המינים בגלל העיקרון המסדר המרכזי שלה – השוואה ועימות באמצעות ניגודים דואליים (או-או). דואליות זו מתעלמת ממצבי ביניים ומערבת בדרך כלל גם יחסי היררכיה בין שני קצוות הדואליות, כשצד אחד מוערך יותר והאחר פחות.

נשיות, לפי עיקרון זה, מובנת באופן הטוב ביותר כניגוד המבני של גבריות, ומקושרת תמיד לצד הפחות מוערך בדואליות זו. כחלק מהחשיבה המערבית הגברית, גם הנשיות עצמה מוגדרת בצורה דיכוטומית, ונשים משתייכות לאחת משתי קטגוריות מנוגדות: ה"מדונה" – כלומר, האישה בתפקיד האם, היולדת, המגדלת ומטפלת, מקריבה, דמות מוסרית וא-מינית, ומן הצד השני – "הזונה" – כלומר אישה לא מוסרית, מסוכנת וארוטית, המגרה ומאיימת על הגבר במקביל.

הסרט "ברבור שחור" מבוסס, למעשה, גם הוא על חשיבה דיכוטומית מעין זו ביחס לנשיות, ומציג הפרדה ברורה בין "המדונה" – היא נינה – שאינה מינית, הנתפסת עדין כילדה בעיני אימה, עדינה ומוסרית (לא נעים לה לקחת את התפקיד מהפרימה בלרינה המזדקנת – בת'), הלבושה תמיד לבן המסמל את בתוליותה, לבין "הזונה" – היא לילי. לילי, מינית וחושנית מאוד, בעלת תעוזה, המנסה לפתות את תומאס בכדי לזכות בתפקיד הנחשק, ובאופן סמלי לבושה תמיד בשחור. העימות המר ביניהן, המלווה את התפתחות העלילה והמוביל את נינה לסדרת הזיות ולפגיעה בעצמה, מהווה ביטוי לתפיסה שאינה מאפשרת יישוב המתח והדואליות, ומלמד כי, לכאורה, אין מצבי ביניים בנשיות.

תפיסה דיכוטומית זו מקבלת ביטוי גם בפיצול הפסיכולוגי בנפשה של נינה. מלאני קליין, פסיכואנליטיקאית ומייסדת גישת יחסי האובייקט בפסיכואנליזה, תיארה את מושג הפיצול (split) כמנגנון הגנה פרימיטיבי, המשמש להתמודדות עם החרדה שמעוררים רגשות מאיימים של תוקפנות ומיניות. הסרט נפתח בסצנת פיצול: אגם הברבורים, הברבור הלבן הזך, התמים והטהור, מותקף על ידי הברבור השחור היצרי, הקנאי, התוקפן, הברוטאלי. בהמשך אנו מבינים כי מדובר בחלומה של נינה. כבר בפתיחה זו מציג הסרט את השקפתו, התואמת גם את הגישה הפסיכולוגית: כיוון שהחלום הוא של החולם, כל חלקי החלום מייצגים חלקים שונים של נפש החולם. לפיכך, גם הברבור הלבן וגם הברבור השחור, מייצגים חלקים בנפשה של נינה. נינה אינה יכולה להכיל בתוכה את מיניותה שלה, ומשליכה אותה על לילי, הנושאת עבורה את החלקים האפלים של נפשה, קרי: "הברבור השחור" שבתוכה (ראו "ברבור שחור, ברבור לבן", מירה הורביץ, מתוך האתר 'פסיכולוגיה עברית', מאמרים, 6.3.11).

יותר מכך: הגורם המזין, מחדד ומלהיט את התחרות בין נינה ולילי הוא הגבר, שנמצא בתפקיד מקבל ההחלטות, ובכך ניתן ביטוי ליחסי הכוחות המגדריים המקובלים – הגבר הדומיננטי, הנמצא בעמדת הסמכות, ואף מטריד מינית במקומות מסוימים בעלילה, מטיח את הנשים זו כנגד זו, לפי מודל שליטה ברור של "הפרד ומשול". הוא זה אשר יוצר את הדיכוטומיה הברורה בין מאפייני הנשיות שמגלמת כל אחת מהרקדניות, ומעודד את נינה לעשות את הבלתי אפשרי, ולגלם לבד את שני הברבורים (קרי: להיות המדונה והזונה גם יחד).

נינה אכן נענית לאתגר, ומנסה למצוא את ה"זונה" שבתוכה, אולם משלמת על כך מחיר בריאותי ונפשי יקר.  בנקודה זו חשוב להזכיר את הגל השלישי בפמיניזם, הפוסט-פמיניזם, שבכל הקשור לדימויי נשיות במדיה, עסק הן ברעיונות מעצימים של girl power והן בדימויים של "נערה במשבר". נינה מאוד החלטית בניסיונה (וגם בהצלחתה בסופו של דבר) לגלם את מלכת הברבורים. היא שמה לה כיעד את השגת התפקיד, ואכן זוכה בו בסופו של דבר. לפיכך, יש כאן ביטוי לרוח ולשיח של Girl power שמאפיינת דימויי נשיות פוסט-פמיניסטיים: נערה/אישה יכולה להיות כל דבר, אם רק תרצה בכך. נשים הן חזקות ודומיננטיות והפמיניזם למעשה מיותר.

שיח מקביל שהתפתח אף הוא בתרבות, באקדמיה ובמדיה בשנות ה-90 ביחס לצעירות, הוא שיח של "נערה במשבר/בסיכון". הטענה כאן היא שבגיל ההתבגרות, בשל לחץ מהתרבות האמריקאית, נערות מומרצות/מחויבות לשים בצד את ה'עצמי' האותנטי שלהן, הבריא והשלם ולהפוך ל'עצמי' אחר שיקרי. הלחץ הזה להיות מי שאינן, מדכא את רוב הנערות. הן מפסיקות לחשוב – 'מי אני'? 'מה אני רוצה'? ומתחילות לחשוב 'מה עלי לעשות כדי לרצות אחרים'? תמיד ההתבגרות הייתה דבר מסובך, אולם כיום יש האשמה כנגד תרבות המדיה העכשווית, שהיא עוינת לנערות ולא מאפשרת להן לבטא את עצמיותן האמיתית. כתוצאה מכך נערות מגיעות לדיכאון, לביקורת-עצמית, להערכה-עצמית נמוכה, לחוסר שביעות רצון עם גופן ולהפרעות אכילה. 'נערות במשבר' הן נערות מורדות, המורדות בציפיות מהן להיות "ילדות טובות": נערה/צעירה כזו מואשמת בחוסר ברצון או בחוסר שאיפה להתאים עצמה לציפיות, היא מתנגדת לסמכות, כועסת, אגרסיבית, מנפנפת במיניותה, מפתה בני זוג לא ראויים, מעשנת, שותה, משתמשת בסמים וכדומה. נדמה כי דמותה של נינה מגלמת במקביל לרוח ה Girl power גם שיח זה – הלחץ עליה (מצד תומאס ומצד אימה) להפוך למי שאינה – מוביל אותה אל מצוקתה ואל אובדנה בסופו של דבר. היא בורחת משליטת אימה, שותה ונוטלת סמים, מקיימת יחסים לסביים (למעשה בהזיותיה) ועוד.

לסיכום, נראה כי הסרט מציע ערוב של צורות שיח על נשיות – בחלקם שמרניים, סטריאוטיפיים ודכאניים, ובחלקם משחררים ומעצימים. קשה להימלט מהתחושה כי סופו המדכא מלמד על עדיפותו של שיח שמרני, שלא לומר מיזוגני.

Share

סינדרלה הזונה: על זנות ופנטזיה בסרט 'אישה יפה'

 

הצירוף 'סינדרלה' ו'זונה' הוא צירוף אוקסימורוני ומכאיב. ניתן אפילו לחשוב שיש בו משום גסות הרוח. סינדרלה שייכת לעולם הילדות, התמים והטהור, ואילו הזנות שייכת לעולם המבוגרים, שיש בו גם אלימות ורוע. אבל סינדרלה היא אשליה ואילו הזנות היא מציאות כואבת, ולכן, כשאנחנו צופים בסרט "אישה יפה" אנחנו מדחיקים את ה'זונה' ומעדיפים לראות את 'סינדרלה'.

הקולנוע ההוליוודי מבוסס על עיקרון העונג הפרוידיאני: הרצון להשיג סיפוק מיידי והנאה ולהימנע מהכאב. הוא מפזר את אבקת הקסמים שלו, העשויה אשליה ואסקפיזם, ועל ידי כך הוא מכחיש ומתכחש לקיומם של חלקים אחרים הקיימים במציאות, אלו שיש בהם כאב והתאכזרות.

בסוף שנות השמונים כתב ג'ונתן לאוטן, במאי אמריקני צעיר, מבטיח ואידיאולוגי, תסריט בשם "3000 דולר", דרמה אפילה המתארת כמה ימים בחייה של זונת רחוב צעירה המכורה לסמים. בתסריט זה ביקש לאוטן למחות כנגד תעשיית הזנות, שהיא חלק בלתי נפרד מהסדר הכלכלי הקפיטליסטי והפטריארכלי השליט. הזונה נאספת מהרחוב ע"י איש עסקים עשיר וחסר רגשות, המציע לה תשלום של 3000 דולר עבור שירותי מין ושירותי ליווי במשך שבוע, שבו הוא עומד לסגור מספר עסקים. הוא זקוק לה הן כשעשוע והן כקישוט – אישה יפה שתעמוד לצדו.

במהלך השבוע בו הם גרים יחד בחדר במלון מפואר ,הוא רוכש לה בגדים, שוכר עבורה פרוות מינק, מציג אותה בפני אנשי עסקים ומקיים איתה יחסי מין. באחת מארוחות הערב ובנוכחותה, הוא מציע אותה גם לחברו עורך הדין. "אני לא חושב שיהיה אכפת לה", הוא אומר לו, כאילו היא איננה שם.

כאשר מסתיים השבוע, במהלכו מתפתה הצעירה לחשוב שהתפתח ביניהם גם רגש כלשהו, הוא נוסע לשדה התעופה בדרכו חזרה הביתה. בדרך הוא רוצה להיפטר משני החפצים ששכר לצורך השבוע הזה: מפרוות המינק, שמחירה עשרים אלף דולר, ומזונת הרחוב, שמחירה שלושת אלפים דולר. היא מתחילה לבכות, בכי בלתי נשלט של התפכחות מהאשליה, אבל הוא מגיע למסקנה שהיא בוכה כי קשה לה להיפרד ממעיל הפרווה. לבסוף, כועס ולחוץ להגיע לטיסה שלו, הם מגיעים אל הרחוב ממנו אסף אותה.  שם הוא משליך אותה באלימות מהמכונית, יחד עם כל אריזות הבגדים שקנה לה, וזורק לעברה, אל המדרכה, מעטפה עם 3000 דולר. פגועה מאוד, היא מסרבת לקבל את הכסף, אבל הוא כבר נוסע משם. בסצנה האחרונה היא יושבת באוטובוס עם חברתה קיט, זונת רחוב כמוה, מבטה ריק מכל הבעה. הן נוסעות לבזבז את הכסף בפארק שעשועים.  שמה של האישה הוא ויויאן. שמו של הגבר הוא אדוארד.

זהו תסריט ריאליסטי מנפץ אשליות. תפיסת העולם העולה מהתסריט הזה ניזונה מהמודל המרקסיסטי של יחסים בין גבר לאישה, כפי שניסח אותו אנגלס, זה המתבונן בעולם מנקודת מבט כלכלית ומחלק אותו לבעלי הון ולאמצעי ייצור: אדוארד הוא בעל ההון, ואילו וויויאן היא אמצעי הייצור והסחורה. האפשרות שיווצר קשר רגשי בין לקוח עשיר לבין זונת הרחוב איננה קיימת בו כלל ועיקר, משום שהיא איננה קיימת במציאות: יש פער בלתי ניתן לגישור בין הסחורה לבין מי שרוכש אותה, בין המעמד המנצל למעמד המנוצל, בין ה'מקרבן' לבין הקורבן שלו.  הוא מציב בפני הצופים מראָה של חברה קפיטליסטית פטריארכלית, שבה הנשים הן אובייקט המוצע למכירה ואילו הגברים הם חסרי רגש, המונעים ע"י תאוות הכוח והשליטה. ג'ונתן לאוטן כתב תסריט המוחה כנגד עולם זה.

לאוטן הציע את התסריט למכירה, והוא אכן נמכר, בסופו של דבר, לאולפני דיסני. זה היה השלב שבו נכנסה הפנטזיה לסיפור, והמחאה החברתית נעלמה. אולפני דיסני לא היו מעוניינים בה. הריאליזם הפריע לאשליה ההוליוודית. הם הצמידו ללאוטן תסריטאי מטעמם, סטפן מטקלף, ויחד הם שיכתבו את התסריט ובהתאם לכך שינו את שמו ל"אישה יפה".

בסרט שנעשה מתסריט זה, זה מצליחה זונת הרחוב, כנגד כל הסיכויים, לרפא את איש העסקים מנכותו הרגשית, ואף לגרום לו להציע לה נישואין. לכאורה נדמה, שסינדרלה ניצחה את הזנות. אבל רק לכאורה. שכן, מבעד למסך הכבד של האשליה והפנטזיה, מבצבצות עמדות חברתיות ותפיסות עולם אחרות.  אלו ארוגות בתוך הסרט ומוסתרות היטב, ורק צופה מיומן – או צופה מיומנת – יכולים לגלות אותן, משום שהן מבוססות על מניפולציות קולנועיות עשויות היטב.

המניפולציה הראשונה היא זו הגורמת לנו לחשוב שזנות היא עניין של בחירה. כאשר וויויאן ואדוארד  נפגשים לראשונה בשדרת הכוכבים של הוליווד, מתנהלת ביניהם שיחה של משא ומתן על התשלום. משא ומתן כזה יוצר תחושה ששניהם בעלי מעמד וכוח שווים: לכל אחד מהם יש שליטה במצב. אבל אין סימטריה במצב הזה: הוא איש עסקים עשיר ורב כוח, ואילו היא זונה המנסה לשרוד בג'ונגל האנושי.

בסצנה אחרת, לאחר שמתברר לה שאדוארד גילה לעורך הדין שלו שהיא זונה, היא כועסת: "אתה לא הבעלים שלי, אני המחליטה, אני מחליטה מי, אני מחליטה מתי!" היא אומרת.  גם כאן נדמה שהיא אכן יכולה לבחור, אבל עובדה היא, שברגע שעיסוקה מתגלה היא נעשית חשופה להטרדות ולאונס. הבחירה נמצאת, למעשה, בידי הגברים.

לקראת סוף הסרט אדוארד מציע לויויאן להישאר עוד לילה והיא מסרבת. הוא מציע לה להפוך לפילגש שלו והיא מסרבת. רק כאשר הוא מציע לה נישואין היא נענית. מה שהסרט מסתיר כאן, הוא את ההיררכיה החברתית והכלכלית המובנית בין גברים לנשים, בין לקוחות לבין זונות, בין אדוארד לבין ויויאן –  היררכיה המבטלת כל אפשרות של בחירה מצדה: זונת רחוב לא יכולה לבחור את הלקוחות, לא את התשלום ולא את הרגע בו היא תעזוב את המקצוע.  היא תלויה בכל אלו לפרנסתה ולהישרדותה, בעוד שהוא חופשי לעשות כרצונו. הוא מחליט מי ומתי. כפי ששום גבר איננו בוחר להיות זונָה (מילה שכלל איננה קיימת בעברית עבור גברים), וכפי ששום גבר איננו ממליץ לאחותו או לבתו להיות זונה, כך שום אישה איננה בוחרת בכך.

המניפולציה השנייה מתוחכמת ובעייתית הרבה יותר, משום שהיא איננה שכלתנית אלא פועלת ישירות על תת המודע של הצופים.

הקולנוע ההוליוודי, כפי שטוענת לורה מאלווי, ממגדר את הצופה כגבר, ללא קשר למינו הביולוגי. הנחת היסוד של מאלווי היא ,שהצופה הוא גבר המתבונן באישה. הקולנוע משחק עם פנטזיית המציצנות של הצופֶה, תוך שהוא מייצר את האישה כדימוי, כמושא להתבוננות ולתצוגה. זהו קולנוע המיוצר ע"י גברים, למען גברים. אישה הצופה בו נאלצת לצפות בו מנקודת מבט גברית, או מנקודת מבט של אישה – הבוחנת באמצעותו כיצד גבר רואה את האישה. הוא נועד לענג ולגרום הנאה לגבר.

לכאורה, זהו סרט של נשים: סרט רומנטי המסתיים בחתונה. אבל, מאחורי המסווה הדק הזה של העלילה הרומנטית ניתן להבחין ברובד אחר, המיועד לגברים, והוא הרובד הפורנוגרפי. זנות ופורנוגרפיה הולכים יחד: שניהם מתייחסים אל האישה  כאל אובייקט מיני, שנועד לגרות את הגברים. זה לא כתוב בתסריט, זה לא נאמר בשום מקום בסרט, אבל זה קיים בכל רבדיו הויזואליים של הסרט, ולכן חודר הישר אל תת המודע של הצופה.

כך, למשל, זה נעשה בזמן הצגת הדמויות בתחילת הסרט. בפעם הראשונה שאדוארד נראה בו, הוא מצולם במדיום שוט כסובייקט (מי שיכול לחשוב, לדבר, ליזום ולפעול): גבר לבוש חליפה המתבונן מן הגלריה למטה אל אנשי העסקים, בעודו משוחח בטלפון ומנתק את יחסיו עם ארוסתו.  (הוא חושב, הוא מדבר, הוא פועל).

לעומת זאת, בפעם הראשונה שרואים את ויויאן, למעשה לא רואים אותה אלא רואים ישבן, אגן, יד, חזה, חצי פנים. זו איננה דמות, זוהי תצוגה של חלקי גוף. המצלמה מתפקדת כאן כמכשיר מציצני וחודרני, שהוא הייצוג של המבט הגברי של הצופה, המציץ אל חדר השינה של אישה. הסצנה הזו לא נועדה כדי לאפיין דמות, אלא כדי לגרום עונג וסיפוק לצופה הגבר – זו, למעשה, סצנה פורנוגרפית. זה מותר, משום שהיא זונה. אלא שהלקוח כאן הוא הצופה עצמו, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא. וכך נוצרים בסרט שני רבדים שונים: זה הרומנטי, המיועד לעיני הנשים, וזה הפורנוגרפי, המיועד לעיני הגברים.

לאורך הסרט כולו מולבשת ויויאן, הלא היא ג'וליה רוברטס, ומופשטת מבגדיה לסירוגין. היא עושה זאת למען אדוארד, אך לא פחות מכך למען הצופה-הגבר. היא מתפקדת בשני מישורים: כאובייקט אירוטי בעבור הדמויות, וכאובייקט אירוטי עבור הצופה-הגבר באולם ההקרנה. עבור הצופָה-האישה היא מתפקדת כדוגמנית אופנה, המלמדת אותה כיצד לפתות גבר בעזרת המראֶה. כלומר, הצופָה-האישה מתבוננת בה כפי שמביטים במראָה.

הסרט, למעשה, מודע לכל אלו. בתחילתו, עוד לפני שרואים תמונה כלשהי, שומעים בו גבר המסביר: "As they say, it's all about the money" ". "כמו שאומרים – זה הכול עניין של כסף". בהמשך מופיע שלט המודיע שאלו שדרות הוליווד, וגבר הצועק ברחוב: "ברוכים הבאים להוליווד. לכל אדם בהוליווד יש חלום. מה החלום שלכם?" מיד אחר כך נראים קבוצת צעירים הסוחרים בסמים. אלו שני משפטי מפתח, שניתן לראות בהם מוטו לסרט כולו: הם מודיעים מראש לצופים כי הסרט מתאר עולם קפיטליסטי, שבו סוחרים בבני אדם ובחלומותיהם. הוליווד היא ציר מרכזי בתעשייה הזו, המוכרת וקונה בני אדם, ואילו שדרת הוליווד, זו שבה עובדת ויויאן, היא ציר מרכזי בתעשייה המוכרת וקונה נשים. באופן זה מזהיר הסרט את הצופים כי הם מתבוננים בפנטזיה שאין לה אחיזה במציאות. מאחר ושני המשפטים האלו נבלעים בתוך המולת הפתיחה של הסרט ואין להם המשך בו, הם מאירים את הסרט כולו באור ציני של צביעות. כי בסופו של דבר, הסרט מאשר מחדש ומפיץ את התפיסה שהזנות היא לגיטימית, והאישה היא הסחורה הנקנית ונמכרת בה.

Share

יוכי שלח היא סופרת ומרצה לקולנוע ותקשורת בבית הספר לאמנויות, סמינר הקיבוצים ספריה: "אחד בספטמבר" (הוצאת עברית), "שירים צורבים" (הוצאת זמורה ביתן)

לאתר של יוכי שלח | כל הרשומות מאת

על טהרת הגברים

21 אוקטובר, 2009 אין תגובות

האם עדיין מדהים אותי שכנסים אקדמים וציבוריים רבים מתקיימים ללא אף אשה שמשתתפת בהם? כן. אף כי הייתי צריכה להתרגל, לנוכח מספרם הרב. בכל יום מגיעות לתיבת הדואר האלקטרוני שלי הזמנות לכנסים כאלה. הנה רק כמה דוגמאות מהזמן האחרון ממש: כנס על "החינוך בישראל – חשבון נפש" ללא אף אשה; כנס לכבוד יציאת ספר על משפט, חברה ותרבות ללא אף אשה; וכנסים רבים על אתיקה, שכל משתתפיהם גברים בלבד.  ודוק: לא מדובר ב"איזון" בין נשים לגברים, אלא בכנסים המדירים נשים לחלוטין.

מקומם במיוחד כשזה קורה בכנסים שהנושא שלהם איננו שייך לתחומי הידע שבאופן "מסורתי" קשה למצוא נשים החוקרות אותם, כמו ביטחון נניח. אלא בנושא כמו חינוך, שכידוע איננו בדיוק דיסציפלינה "גברית" שמרב העוסקים בו הם גברים (אז מי צריך לעשות חשבון נפש, ככותרת הכנס הזה?). או כנסים על חברה, רב תרבותיות ושוויון. שכאשר הם נערכים על טהרת הגברים מעבירים אגב כך מסר אירוני לגבי תפיסת העולם של מארגניהם. האם החברה מורכבת מגברים בלבד או שרק להם יש מה לומר עליה? ואם רק הם משתתפים – האם החברה כולה לא יוצאת נפסדת מהיעדר ההון האנושי של מחציתה? האם כנס על שוויון בהשתתפות גברים בלבד לא מזמין, כפי שאומרת חברתי, הרצאה על "מה ניתן ללמוד על שוויון מתכנית הכנס"?

יש מספר קטן של נשים שאין מוכנות לעבור על כך בשתיקה. יש גם כמה גברים התומכים בהן (אף כי בדרך-כלל במסרים פרטיים ולא בפומבי). מנעד התגובות למחאתן מעניין במיוחד. הוא חושף את העובדה שזו איננה תופעה מקרית; ושהמנגנונים המצדיקים אותה, או נכון יותר מתרצים אותה, חודרים למעמקי התודעה האישית והקולקטיווית, גם באקדמיה. בבלוג שלי ליקטתי את התירוצים המושמעים בכל פעם כשמישהי מצביעה על התופעה הזאת.

אבל יש לומר כמה מילים על טיעון ההגנה ש"אנחנו לא מסתכלים על המין", אלא מפעילים קריטריון ענייני. לכאורה, אכן כך: הקריטריון באקדמיה הוא מצוינות. וטוב שכך. אינני חושבת שמישהי צריכה לקבל קידום, או להיות מוזמנת לכנס, רק כי היא אשה. אבל העיקרון הזה חייב לפעול לשני הכיוונים. ואף אחת גם לא צריכה לא לקבל קידום, או לא להיות מוזמנת לכנס, רק כי היא אשה…

אומר מיד כי אינני נמנית עם אלה הסבורים שתוצאה של אי-שוויון משמעה שהסיבה היא בהכרח אפליה. אני סבורה שבאמת יכולות להיות סיבות שונות. אבל גם לא נכון להתעלם ממורכבותן ולהציג את הסיטואציה באופן פשטני. יש גורמים רבים, חלקם סמויים – חלקם סמויים אף מעינינו אנו – החוסמים את דרכן של נשים באקדמיה. מה אומר לנו הנתון שלמעלה מ-50% ממסיימי הדוקטורט הן נשים, אך רק אחוז זעום מהפרופסורים מן המניין הן נשים? האמנם רובן המוחלט של הנשים שכבר טרחו על הדוקטורט שלהן פשוט מעדיף תעסוקה חלופית, או שמא יותר מדי חסמים ומכשולים מוצבים לפניהן במסלול האקדמי? הפרקטיקה של הדרת נשים לעולם לא תהיה חשופה, מפורשת, נאמרת. אך "יחסי אנוש בעיתיים", למשל, ישמשו על-פי רוב כטיעון לרעתה של אשה בקידום האקדמי, לא של גבר.

התייחסות אל המין  – בהזמנה להשתתף בכנסים כמו בעניינים אחרים – איננה "שקופה". כלומר, ההסתכלות "העניינית", על אמות-המידה האובייקטיוויות והגלויות לכאורה, מורכבת ומובנית גם כתוצאה מאפליה מגדרית. כמו בלשון, גם בחברה הנשי הוא המסומן ואילו  הגברי הוא הלא-מסומן. לכן מתייחסים אל האחרון כאל המייצג של ה"כללי". כך, השתתפות הגבר (היהודי-האשכנזי) אכן נראית בעיני רבים כתוצר קריטריונים "ענייניים" בלבד. הרי כאשר מתקיים כנס או פאנל רק עם נשים זה תמיד מושך את תשומת לבנו. לעומת זאת, כנס או פאנל גברי יעוררו רק את תשומת לבם של המודעים לשוויון מגדרי. (ובהערת אגב, כנסים "נשיים" עוסקים כמעט תמיד בנושא של מעמד האשה….).

כל זה אינו אומר שזה נעשה במכוון. אך לעיתים דווקא חוסר המודעות מצביע עד כמה הבעיה חמורה. ככל שה-old boys' network פועלת באופן סמוי – לעיתים אף מעיני סוכניה שלה – כך היא אפקטיווית יותר. שכן היא מאפשרת לטיעון "המין איננו קריטריון" להיטען באופן תמים באמת. הדרת נשים גם משכפלת את עצמה: ככל שנשים אינן מוזמנות בעקביות, כך שמותיהן גם לא יעלו באופן "טבעי" אצל המארגנים בפעם הבאה. האמת היא שיש נשים מוצלחות בכל התחומים. אדרבה, העובדה שעליהן להוכיח את עצמן הרבה יותר גברים רק משביח אותן, משום שהן מתאמצות יותר. גברים יכולים להרשות לעצמם להיות בינוניים. נשים, בכל התחומים, חייבות תמיד להבריק על-מנת שיקבלו את ההכשר.

אחזור ואדגיש שאין חלקי עם אלה המשייכים כל תופעה חברתית אל המין (או המוצא). טיעון כזה הוא טיעון "מנצח" במרכאות כפולות ומכופלות: טיעון סגור שאין אפשרות להפריך. מה שאני כן טוענת הוא שהטענה שהשיקול בהזמנת משתתפים לכנסים הוא ענייני בלבד ואיננו שוקל את המין – היא תמימה במקרה הטוב, ומיתממת במקרה הפחות טוב. היא מתעלמת ממבנים חברתיים מורכבים שיוצרים את המצג ה"כללי" וה"ענייני"; וכן, גם מדעות קדומות שאיש (ואשה) אינו חסין מהם.

שתי הערות לסיום:

האחת, המחאה נגד התופעה הזאת זוכה גם באקדמיה להקטנה, הגחכה ובעיקר התעלמות, הנשק היעיל ביותר. הנשים המוחות "מסומנות" ובכך דואגים להשתיקן לפעם הבאה. מזל שיש כמה מתאבדות שעדיין מוכנות לשכב על הגדר. תעזרו להן.

השנייה, הניתוח הזה מטיל תפקיד גם על הנשים עצמן. של מאמץ יתר להיענות לפניות שכן מגיעות להשתתף בכנסים. גם אם זה פחות נוח. כדאי גם, אם את האשה היחידה המוזמנת, להעיר על כך למזמינים, לפחות לפעם הבאה. המליצו תמיד על אשה נוספת. בסופו של דבר, כל המאמץ איננו כדי לשמש כ-token other (בדרך-כלל בתפקיד המנחה…).

Share

נעמה כרמי היא דוקטור לפילוסופיה המתמחה בפילוסופיה פוליטית, ומלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה.

לאתר של נעמה כרמי | כל הרשומות מאת

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏