מגדר וחברה בישראל

לאחרונה התפרסם ספרם של רחל הרץ לזרוביץ ויזהר אופלטקה, 'מגדר ואתניות בהשכלה הגבוהה בישראל'. לרגל פרסום הספר, קיימנו ראיון עם העורכים על הספר:

נדב פרץ: מדוע החלטתם ליזום את כתיבת הספר? האם היה 'מאורע מכונן', דוגמת כנס או אירוע אחר, שהביא אתכם להחלטה לערוך קובץ כזה?

יזהר אופלטקה: הספר הוא המשך ישיר לעבודתנו המשותפת והמבורכת בתחום המגדר שבאה לידי ביטוי בהוצאת ספר על מנהלות בתי ספר בישראל מנקודת מבט רב-תרבותית. היות ושבענו נחת מהוצאת הספר על נשים בניהול חשבנו כי נושא תחום המגדר, ששנינו מגלים עניין כלפיו, יכול לשמש לבחינת עולמן של נשים ושל בני מיעוטים באקדמיה הישראלית.

רחל הרץ לזרוביץ: לפני מספר שנים יזהר ואנוכי יזמנו מושב בכנס אי"לה שהתקיים באוניברסיטה באר שבע, שעסק בנשים ומנהלות בחינוך הישראלי, במושב זה השתתפו למיטב זכרוני גם אודרי אדי-רקח, רינה ברקול ועוד חוקרות שאיני זוכרת. האנרגיה והתהודה של מושב זה הביאה כאמור לכתיבת ספר באנגלית אותו ציין יזהר .

אני חוקרת במשך שנים רבות את החיים האקדמאיים באוניברסיטה חיפה והייתי פעילה בארגונים שונים כגון שדולת הנשים בישראל ובוועדות לקידום נשים באקדמיה ולדעתי היה המשך ישיר בין ההסתכלות על נשים כמנהלות לנשים באקדמיה, בשיחה עם יזהר חשבנו שעלינו לערוך ספר דווקא בעברית שיביא לביטוי את המצב הנוכחי של נשים וגברים השייכים לקבוצות מעוטים באקדמיה בישראל. לא היינו הראשונים בהעלאת נושא זה אבל דומני שמעטות מאוד, אם בכלל קיימות אנתולוגיות בנושא זה.

נדב: מה בין מגדר, אתניות והשכלה גבוהה? מה הביא אתכם לבחון דווקא את השפעתן של שתי הקטגוריות האלו ודווקא בזירה הזו?

יזהר: על פי התיאוריות הפמיניסטיות, הן נשים והן מהגרים ובני השכבות החלשות מודרים מהשיח המרכזי בחברה, והשכלה גבוהה היא חלק מהשיח המקובל. החיבור בין שני התחומים נראה היה לנו "טבעי" לאור רצוננו להאיר את הקול האחר, זה שלא נשמע כמעט בכנסים מרכזיים, בכתבי העת השפיטים בעולם.

רחל: כסטודנטית לשעבר וכחברת סגל באוניברסיטה חיפה, הנושא של ייצוג ערבים בסגל האקדמי והנושא של ייצוג נשים בסגל האקדמי הוא חלק מסיפור חיינו באקדמיה. בשתי זירות אלה קיימים ממדים של אי-שוויון בולט ורצינו להביא נושא זה מזוויות חדשות ולהציג אוכלוסיות חדשות.

נדב: מהו הקו המחבר בין המאמרים המופיעים בספר? האם יש להם מכנה משותף – תיאורטי, מתודולוגי או אמפירי – או שהם תוקפים נושא משותף מפרספקטיבות שונות?

יזהר: הספר מחולק לשלושה חלקים מרכזיים – הראשון עוסק בנשים המשמשות כמרצות וכחוקרות, או לפחות כאלה השואפות להגיע לשם או נחסמות בדרך לשם. החלק השני עוסק בנשים ובני מיעוטים ברמת לימודי התואר הראשון, השני והשלישי, והחלק האחרון מוקדש כולו לתכניות ללימודי נשים, תכניות חדשות יחסית שהספר מפנה את הזרקור לתרומתן לתחום המגדר ולקידום השוויון בין נשים לגברים באקדמיה.

רחל: הקו המחבר בין המאמרים המופיעים בספר הוא מתן האפשריות להציג לחוקרים את הנושאים שאותם הם חוקרים ולתת להם במה. כך למשל שמחנו לכלול באנתולוגיה את עבודתם של חוקרות וותיקות וצעירות אשר כללו נושאים שלא עלו קודם בספרות כגון סטודנטיות יהודיות וערביות דתיות ולא דתיות, נשים בעדה הדרוזית, פוסט- דוקטורנטיות ועוד. הקו המחבר בין המאמרים הוא מעיקרו מבוסס על תיאוריות סוציולוגיות של תיעוד וניתוח אי-השוויון בחברה הישראלית ברמת המקרו, אבל גם בגישות של פסיכולוגיה חברתית ואתנוגרפיות המתארות של המיקרו של אי-שוויון זה.

נדב: מעיון בתוכן העניינים של הספר, נראה שהמאמרים השונים מתייחסים למושג 'אקדמיה', ולחיבור בינו לבין מגדר, מכיוונים מגוונים – האקדמיה כאתר להוראה, כאתר למחקר, כמקום עבודה ואף כשדה מאבק בין דיסציפלינות. כיצד מחבר הספר בין כיוונים אלו?

מהי, לטעמכם, תרומתו התיאורטית המרכזית של הספר? כיצד הוא תורם לחקר האקדמיה? לחקר המגדר? לחקר החברה הישראלית?

יזהר: הספר מפנה את הזרקור להשפעת המגדר והמוצא האתני על מצוינות אקדמית, קידום באקדמיה, הצלחה בלימודים הגבוהים וכדומה. בעצם, ספר זה הוא בין הבודדים בשפה העברית הנוגעים בתחום זה ו"מעז" להביט על האקדמיה מנקודות מבט פחות "מחמיאות" תוך הבעת ביקורת מסוימת על הזירה בה אנו חיים ופועלים.

רחל: אכן אתה צודק כשאתה כותב "מעיון בתוכן העניינים של הספר, נראה שהמאמרים השונים מתייחסים למושג 'אקדמיה', ולחיבור בינו לבין מגדר, מכיוונים מגוונים – האקדמיה כאתר להוראה, כאתר למחקר, כמקום עבודה ואף כשדה מאבק בין דיסציפלינות".

לגבינו כעורכי הספר אחת התרומות התיאורטיות והיישומיות היא ההסתכלות על התוכנות ללימודי נשים כחלק של האחריות החברתית של האוניברסיטאות.

בגלל שבאוכלוסיות מסוימות עדיין אין ייצוג בולט לקבוצות כמו דרוזיות ודתיות, אפשרנו גם לתת זרקור על קבוצות אלה כשהם עדיין סטודנטיות בהשכלה הגבוהה.

חשוב לי להדגיש שאחד החסרים בספר זה הוא ייצוג של כותבי פרקים ערבים, ואחת הסיבות היא לדעתי שבאותו זמן הייתי בין העורכים לספר " נשים ערביות בישראל תמונת מצב ומבט לעתיד, רמות 2009 " יחד עם פייסל עזאיזה, ח'אולה אבו-בקר, אסעד גאנם. לדעתי יש לראות שני ספרים אלה כמרחבים ומשלימים זה את זה .