שייח ג’ראח, ביקיני, פמיניזם
הפעילים בשייח ג’ראח מבקשים מהמשתתפים באירועי המחאה לא להגיע במכנסיים קצרות או בגופיות, מכיוון שלבוש כזה מרתיע, לדבריהם, פעילות ופעילים פלסטינים ומונע מהם להשתתף במאבק. שלא במפתיע, דובי קננגיסר, נעמה כרמי ויוסי גורביץ נחרדים מהקריאה הזו. כפי שמנסח את הטענה דובי:
עצם הניסיון להכניס תכנים פמיניסטיים לתוך המאבק הוא "קולוניאליסטי", משום ששיוויון האשה הוא עקרון מערבי, כזה שזר לתרבותם של התושבים המקומיים. ומכיוון שבעולם רלטוויסטי אנו חיים, אין אנו רואים עוד, לכאורה, עליונות בעקרונות הליברליים המערביים. והרי לכם המהלך במלואו: אין פגיעה בפמיניזם; הפמיניזם יכול לחכות; הפמיניזם יכול לחפש את החברים שלו במערב.
הכותבים אומרים לנו שמשמעותה של הדרישה הזו היא לשים את ‘הנשים בסוף’, כשם הפוסט של נעמה. אנחנו בוחרים לקדם את המאבק הפלסטיני – על גבן של נשים.
אני מבקש להוסיף כמה הערות לדיון הזה:
ראשית, כדאי לזכור שהפגיעה כאן היא פגיעה בנשים יהודיות. אישה פלסטינית שלא מהססת ללכת בגופיה, לא תירתע בגלל הבקשה של מארגני המאבק, גם אם זו תגיע אליה – היא רגילה, כנראה, לשבור נורמות חברתיות. אין ספק שיש מקום למאבק על זכויותיהן של נשים ישראליות, ואין ספק שהמאבק הזה קשור גם לקודים של ‘צניעות’. אבל כדאי להפריד בין שתי הקבוצות האלו. שאלת הפטריארכליות של החברה הפלסטינית לא עומדת כאן על הפרק.
שנית, צריך לזכור ששאלות של קודי לבוש מערבות פעמים רבות בין סוגיות של דיכוי נשי לבין סוגיות של הבדלים תרבותיים. אין ספק שבכל מקום שבו אישה אינה סוברנית לקבל את החלטותיה עבור עצמה, היא מדוכאת; אין ספק שבכל מקום שבו אישה סובלת מאלימות עקב היותה אישה, היא מדוכאת; אפשר להטיל ספק בטענה שככל שאישה מכסה חלקים נרחבים יותר מגופה, כך היא יותר מדוכאת. האם החזה החשוף של נשות הזולו מעיד על הישגים פמיניסטיים יוצאי דופן? האם העובדה שבניגוד למצב לפני עשור, היום מקובל לראות את קצה הישבן של נשים – הופכת את הסקיני למופת פמיניסטי?
יש מקרים שבהם הדרישה מנשים לכסות את גופן מקורה בדיכוי. יש מקרים שלא. אז איך יודעים? שואלים. שומעים את הנשים. מבינים את הרקע. לא מטילים את התפיסות התרבותיות שלנו, כמות שהן, על תרבויות אחרות – כי הן לא מתאימות שם.
וכאן אנחנו מגיעים לטיעון הטקטי. לא הטיעון הטקטי של ‘המאבק הפלסטיני חשוב יותר מהמאבק הפמיניסטי’, אלא הטיעון הטקטי של ‘איך לקדם את המאבק הפמיניסטי’. למאבק בשייח’ ג’ראח יש היבטים פמיניסטיים חשובים. לפי עדויות המשתתפות במאבק, זה מאבק שבו נשים – משני הלאומים – נואמות, מובילות צעדות ועומדות בראש. האם זה פחות פמיניזם מגופיה?
את התשובה לשאלה הזו אני לא יודע. גם דובי, נעמה ויוסי לא יודעים. כדי לדעת מה הצעד הנכון בסיטואציה הספציפית, צריך להכיר את הנפשות הפועלות. צריך לדעת אילו משמעויות הן נותנות לתוכן של מאבקים, לכתפיים חשופות, להנהגה נשית. עד כמה המינון של כל הדברים האלה משמעותי עבורן. כמו שחנן אומר – זה לא המקום לקביעות אבסולוטיסטיות, אלא מקום שבו אנו “צריכים להפעיל שיחה ופתיחות לאחרים מאיתנו”, כדבריו החכמים של חנן.
מריץ FireStats
וג'ודית באטלר תשאל למה לתת פריווילגיות לנקודת המבט של הנשים הללו, דווקא? זה שמישהי היא אשה לא הופך את הרצונות שלה לפמיניסטיים.
ושוב, איש לא דרש מהנשים הפלסטיניות ללבוש גופיות. הדרישה כאן היא "לא להגביל אנשים", ולא "להגביל אנשים אבל רק לכיוון שלנו". אם מישהו יעלה תביעה לאסור על נשים בכיסוי ראש להשתתף בהפגנות (בשם הפמיניזם וסיום דיכוי הנשים), אני אתנגד באותה המידה. אני חושב שפה נמצאת הפשרה הליברלית הנכונה – זו שדורשת מאנשים, מכל האנשים, לכבד את השונה. רק מתוך הפשרה הבסיסית הזו אפשר לזרוע את הזרעים שיכולים להתפתח למאבק פמיניסטי או מעמדי או כל מאבק שמאלני אחר.
אם הפלסטינים המסורתיים אינם מסוגלים לכבד את היהודים שמגיעים אליהם ולקבל אותם כפי שהם, איזו תקווה יש לנו לדו הקיום השיוויוני שאליו שואף המאבק הזה?
אבל דובי, אף אחד לא הגביל כאן אף אחד אחר. לא הועלתה כאן שום תביעה. מה שהיה כאן זאת בקשה, וגם היא הופנתה לגברים ונשים באותה המידה.
אני חושב שזאת פשרה טובה מאוד בנסיבות במצב הבעייתי שמארגני המחאה מצאו את עצמם בו, ושההתקפה הלא מבוססת עליהם רק פוגעת במאבק ולא משרתת שום סדר יום שיש לו איזו שהיא רלוונטיות למקרה של שיח ג'ראח.
זה לא שאני לא מבין את הדחף לתקוף פעילים פוליטיים שמוכרים את העקרונות שלהם על מנת לרצות את שותפיהם למאבק, אבל למה להפוך את המקרה הזה לדחליל?
תודה רבה על הדיון השקול והאינטילגנטי על רקע ההבלים שמפיצים כרמי, גורביץ ושאר הפמיניסטים דה-לה-שמטע שנכונים למות על קידוש הסטרפלס.
ליאור – בהקשר הנוכחי, הבקשה כמוה כתביעה. היא הוצגה, הרי, כסוג של אולטימטום: פלסטינים ופלסטיניות רבות, כך נאמר, לא יוכלו להמשיך להשתתף בהפגנות אם היהודים ימשיכו להגיע בלבוש בלתי צנוע. מדוע אותו אולטימטום מהצד הליברלי אינו לגיטימי?
אבל אני בכלל לא בעד אולטימטומים. אני בעד לשבת ולנהל דיון עם הצד הפלסטיני שמסביר את העמדות של הצד היהודי – שמסביר שאותם עקרונות שמובילים אותנו לתמוך במאבקם של הפלסטינים על חירותם, מוביל אותנו להתנגד לניסיון לכפות על נשים (או אנשים) ללבוש בגדים כאלו או אחרים. שיש אנשים שמרגישים פגועים מכך שהם מוכנים להקדיש את זמנם למען המטרה הזו, ובמקום לקבל אותם בשמחה, מעמידים להם תנאים. שהבסיס לדו-קיום בשלום הוא קבלה הדדית.
ואולי אני מקשקש, אולי כל זה כבר קרה – אבל אז לא ברור לי איך המסקנה הסופית היא עדיין פשרה מצד הליברלים לטובת השמרנים. האם, כרגיל, לנו אין רגשות?
דובי – אני לא הרגשתי נימה של אולטימטום בקריאה. אם לצטט מהפוסט המקורי: "רבות משותפותינו הפלסטיניות, וגם כמה משותפינו הפלסטינים הביעו חוסר נוחות בעניין הלבוש החשוף. חלקן אף נמנעות במפורש מהגעה להפגנות בגלל הסוגיה הזו". מה שאני הבנתי מהציטוט הזה הוא שמדובר על אנשים שנמנעים כבר עכשיו מלהגיע – כך שזה לא ממש איום על המשך קיום ההפגנות. אבל בכל מקרה, אני לא חושב שמדובר ב"פשרה מצד הליברלים לטובת השמרנים". אני חושב שמדובר בפשרה שמאזנת לא רע בין עקרונות סותרים.
יחד עם זאת, אני מודה שהעמדה שלי מושפעת מהנטיה שלי בזמן האחרון להעמיד מטרות קונקרטיות מעל עקרונות מופשטים. אני רוצה להזכיר הבהקשר זה שדו קיום בשלום, כרעיון מופשט, זה אחלה של דבר אבל ממש *לא* המטרה של ההפגנות האלה. המטרה שלהם היא למנוע את הגירוש הבכלל לא מופשט של אנשים מבתיהם, ולהשיב לבתיהם את אלה שכבר גורשו. בניגוד לנדב, אני חושב שלדפוס המאבק בשיח ג'ראח לא תהיה שום השפעה על שוויון בין המינים, אבל עשויה להיות לו השפעה על חייהם של האנשים האלה. יכול להיות שאם הייתי חושב רק במובן העקרוני, העמדה שלי היתה יותר דומה לשלך.
מה שלא באמת מדברים עליו הוא גירוש להט"בים מההפגנה.
אותן נשים לא דיברו רק על לבוש לא צנוע. הן דיברו גם על טרנסג'נדרים ועל לסבית שבא עם דגל גאווה ואמרו שהם לא מוכנים לבוא להפגנה אם ה"אנשים האלה" יגיעו.
צוות המארגנים שלא הצליח לעכל את זה עשה השלכה על העניין של "לבוש צנוע", כי זה דבר שהם הצליחו לעכל קודם.
לכן הם לא כתבו בבקשה לא להגיע עם דגל גאווה, לא להיות טרנסג'נדר ושזוגות חד מיניים לא יחזיקו ידיים.
בנוגע ל"עלוינות הערכים מהמערב": שוביניזם קיים גם במערב. אם פותחים במאבק פמיניסטי הוא לא מאבק "מערבי" הוא מאבק גלובלי.
אם זה מה שאכן קורה שם, זה חמור מאוד, וצריך להפיץ את זה.
אבל הקריאה שלהם היא לא 'השלכה'. היא פשוט התעלמות מהדרישה. אם הפלסטיניות ביקשו 'בלי טרנסג'נדרים, בלי דגל גאווה, בלי גופיות', ומה שהגיע לקהל היהודי זה 'בלי גופיות' – כנראה שמישהו בצוות המארגנים יודע להבחין בין עיקר ותפל. לטעמי, אסור להדיר טרנסג'נדרים וזו עילה לפיצוץ המאבק. מותר לבקש שרוולים.
כתבתי על כך מאמר גם אני
כמה הבלים יכול הקולוניאליזם להמציא. הרי נעמה כרמי, גם במיטבה, לא היתה באה להפגנה בדחזנגוף בחזה חשוף. וגם לא בחזיה חשופה. ואפילו לא בביקיני. למה? כי זו הנורמה. של נשים? לאו דווקא. זו הנורמה של החברה הנשלטת בידי גברים [היכולים, למשל, לצעוד בהפגנה בחזה חשוף, ביום חם, בדיזנגוף] . אבל בתוך התעמולה נגד השמאל היהודי-ערבי משתרבבת האיוולת של "השמאל מדכא נשים". ובכן, תקשיבו טוב, אידיוטי-מגדר ואידיוטיות-מגדר: הנורמה של נעמה כרמי והנורמות של הפמינסטיות אינן נורמות של נשים. אלה נורמות של חברה שמרנית רגילה, הדורשת, למשל, לבוש מלא לאירוע מכובד ולבוש מלא בבית כנסת. באות הקולוניאל-פמיניסטיות ודורשות להפוך את הנורמות של החברה שלהן, לנורמות של הנתינים שלהן. וכבר מתחילים המפגינים – עוד לא הקדישו שנה למאבק משותף וכבר יש להם תנאים מוקדמים לפלסטינים – להתחבט חיבוטי נפש מימי הקיבוץ מה מותר וחה אסור, טרנסג'נדר כאן וטרנסג'נדר שם. כל מי שהתנסה במאבק משותף מבין שיש נורמות שונות. למשל, בתוך חד"ש, חברי המפלגה הקומוניסטית היו7 נוהגים לשתות אלכוהול באירועים שלהם [בפיקניק ביער הצבא האדום, מדי שנה ב-9 למאי] ואולם באירועי החזית, כלומר חד"ש, שם היה המאבק משותף לקומוניסטים ["מתקדמים", "נאורים", "מערביים", חילוניים] הקפידו לא לשתות אלכוהול כדי לא לפגוע ברגשות הדתיים ("שמרניים", "ריאקציונרים", "מדכאי חירויות האדם"). האם זה לא פשוט? ובכן, חיזרו לדוגמא על השדיים של נעמה כרמי. היא לא תחשוף אותם בשיעור, לא משום שהיא לא אוהבת, נניח, או רוצה, או מתחשק לה, או מותר לה, אלא משום שהנורמות של החברה שלה נשלטת על ידי הבדל מיוחד לחברה השלטת: לגברים מותר ללכת חשופי חזה בהפגנה ולנשים אסור. נראה את בית הלחמי מתמודדת עם זה. מתי תבינו שהפמיניזם הזה הוא ימני?