דף הבית > משולחן החוקרת > אחרוּת סטרייטית נצחית?

אחרוּת סטרייטית נצחית?

במבט ראשון דומה כי המאמר 'תחקיר: עד 2050 חמישית מאירופה תהיה מוסלמית' שתורגם מן הטלגרף הבריטי והתפרסם בהארץ ב-10.08.09, אינו אלא תוצר מובהק של שופר תעמולה בן-גוריוני. לפי ממצאי המחקר המצוטטים בהרחבה במאמר, "עד 2050 חמישית מאוכלוסיית אירופה תהיה מוסלמית". עוד נאמר כי הסיבות העיקריות לגידול הניכר באוכלוסייה זו, קשור לשיעור הילודה הנמוך בקרב האירופים ובגידול כמות המהגרים המוסלמים ליבשת. עקב כך צוטטה האשמה שהוטחה במנהיגי מדינות האיחוד, שלפיה אין הם מסוגלים להתמודד עם "פצצת הזמן הדמוגרפית" (הדגשה שלי, ר. ל).

המונח "פצצת זמן דמוגראפית" התביית להפליא בלקסיקון הישראלי כבר בשנת 1948, בימי המנדט הבריטי, כאשר דוד בן גוריון צידד בגישה פרו-נטליסטית ( תומכת ילודה) מובהקת בעיקר עקב ההגבלות שהטילו הבריטים על ההגירה וידיעות על השמדת יהודי אירופה. בן גוריון התמקד בעיקר בהבניית עמדה שלפיה ריבוי הילודה ייחשב כצו השעה לשגשוג כלכלי וביטחוני, כשעמדתו באה לידי ביטוי בפרקטיקה של מתן פרסים כספיים למשפחות מרובות ילדים, כגון מאה לירות לאם לאחר לידת ילדה העשירי.

הגישה הפרו-נטליסטית הרווחת בחברה הישראלית מופתה בעשור האחרון בחקר הישראלי-פמיניסטי כמטריצה של שלושה שיחים מצטלבים: השיח הפרו-נטליסטי (ברקוביץ 1999), (מלמד 2002): השיח הצבאי (ששון-לוי 2006) והשיח ההלכתי (ינאי-רפפורט 1997). שיחים אלה מבנים את הרבייה כהיבט זהותי נשי מרכזי. אחת התולדות של הבניה זו באה לידי ביטוי בפיקוח הרפואי ההדוק שהגוף הנשי נתון לו, היינו, מדיקליזציה של תופעות ביולוגיות שונות החל מן התסמונת הקדם-ווסתית (Davis1996) והווסת וכלה בהיריון ונרמול ליקויי פוריות (העליון, 2004 Remennick 2000 ), שבעטיים הפכה ישראל למדינה המובילה במספר הפריות המבחנה לנפש1 (Shalev & Gooldin 2006). לפי הגיון זה, כדי "לאזן" את האיום הדמוגראפי שומה על המדינה להתערב, כאשר פוטנציאל ההולדה של נשים יהודיות הופך אותן ל"רחם הלאומי" הפרטי המגויס לשירות האומה.

דומה כי בישראל המפולגת והשסועה מכל היבט שהוא – המלקקת בימים אלה את פצעי הטבח שבוצע במועדון הנוער ההומו-לסבי בתל אביב – שוררת תמימות דעים חברתית-תרבותית-הלכתית לפחות באשר לסוגיה מרכזית אחת: הכורח ה"בלתי נמנע" להתמודד עם "פצצת הזמן הדמוגרפית" באמצעות מדיניות תומכת ילודה. להלן כותרת המאמר שהתפרסם בהעיר בוורוד גליון 2 , יולי 2008: "לא רק בילויים מעניינים אותנו. בחמש השנים האחרונות צומחת בקהילה תופעת ה"בייבי בום", ואפשר לראות יותר ויותר הומואים ולסביות עם ילדים (… ) "… וגם, "לפי הערכות בלתי רשמיות יש כיום כ-3,000 משפחות חד-מיניות בישראל עם ילדים", כאשר חוקרים קויריים מתרצים את הרציונל הקווירי לבחירה בהורות בכך שהשיח ההומופובי נוהג לאפיין הומוסקסואליות כסגנון חיים עקר, הואיל ואקטים חד-מיניים אינם יכולים להביא לידי הולדה.

הקוויריים נמלטו אפוא כל עוד נפשם בם מ"אורח החיים העקר", בקדשם את הילודה ובהותירם את הזירה לקומץ של נשים סטרייטיות "סרבניות ילודה".
בעבודת הדוקטור העתידית שאכתוב (במחלקה ללימודי מגדר, בר אילן) אתמקד בתופעה המכונה childless by choice / Childfree ואחקור את ייצוגיה במדיה המקוונת (בלוגים אינטרנטיים ופורומים) בישראל, בבריטניה ובאירלנד. בין היתר, אבדוק מה הם מבני ההצדקה של נשים ישראליות שהחליטו שלא ללדת בהשוואה לאלה של נשים אירופיות והאם קיים מבנה הצדקה מהופך לזה של ה"איום הדמוגראפי", אחקור את סוגית החופש – האמיתי או המדומיין של אימהות (כמו למשל הגשמת/אי-הגשמת 'רשת הזהויות' הנשית באמצעות האימהות וויתורים על מאפייני הזהות העצמית הטרום-הורית) – ועוד.

לטענתי, להבדיל מן האוכלוסייה הקווירית בישראל, נשים ישראליות רבות שאינן רוצות ללדת עדיין חשות כמי שנתונות בארון. משום כך המדיה המקוונת, להבדיל מן המדיה הכתובה, המיינסטרימית, מהווה פרקטיקה נשית-פמיניסטית המאתגרת את החשיבה ההגמונית הרווחת, המדירה מן הנורמה נשים שאינן רוצות בילדים ומתייגת אותן כסוטות, כ"אחרות הנצחיות". לטענתי, הדרתן של נשים שאינן מעוניינות להתרבות מן השיח החברתי הופכת אותן מסובייקט לאובייקט, היינו, ל"אחר הנצחי", כפי שהגדירה זאת דה בובואר (1949) [2002]. לפיכך אני סבורה כי חקר המדיה המקוונת בכל האמור בסוגית בחירתן של נשים ישראליות שלא ללדת, יאפשר להנהיר את המגוון הכרוך בחוויות נשיות שונות וברצונות נשיים שונים ויסייע הן להדברת התיוג השלילי הרווח והן להעצמתן ולהיחלצותן מן הארון – המטפורי והממשי כאחד.

מחקרי העתידי ישלב מספר תחומי ידע: חקר סוציולוגי והיסטורי ממוקם, מנקודת ראות פמיניסטית ביקורתית . עקב הלקונה בחקר הישראלי בכל האמור בנשים שאינן רוצות ללדת/לגדל ילדים (עד כה התפרסמה בישראל עבודת תזה אחת שהוקדשה לנשוא, דונת (2007).
בכוונתי למלא את החסר באמצעות השוואה בין המתרחש בזירה הגלובאלית והלוקאלית. ברמה המטא-תיאורטית, מחויב המחקר לבדיקה מבעד לעדשה רלטיביסטית. היינו, ניסיון להמשיג את המציאויות והזהויות הנשיות של נשים אירופיות וישראליות שאינן רוצות ללדת/לגדל ילדים באופן רבגוני, תוך התמקדות במיקום ההיסטורי והתרבותי השונים של כל אחת ואחת מהן בניסיון להימנע מאפיונים חד-ממדיים ומגבילים. בדיוק כפי שלא ניתן להצביע על קבוצה אחידה, אוניברסאלית של "נשים" או "נשים מטופלות פריון", כך לא ניתן להצביע על קבוצה/ות מוכללת של "נשים ישראליות/בריטיות שאינן רוצות ללדת/לגדל ילדים". אדון אפוא בתפיסה של ריבוי זהויות, שלפיה בני אדם בכלל ונשים בפרט אינם מקובעים אלא מצויים בהתהוות דינאמית

אטען כי נשים שאינן רוצות ילדים נתונות בתהליך של הבנייה זהותית-גופנית מתמדת (Becoming), (העליון 2004, בירקי 1996). ואינן רואות בזהות הנשית דבר מה קבוע, הנותר ללא שינוי לאורך זמן. (כך למשל כמה מן המתדיינות בפורום של תפוז, סבורות כי העובדה שאין הן מעוניינות בילדים עכשיו אין פירושה שלא ישנו את דעתן בעתיד). לטענתי, קהילות מקוונות מסייעות לנשים ליצור זהויות "נזילות" (פרגמנטריות או משובררות) המשתנות תדיר, כשעקב כך זהויותיהן אינן בבחינת השתקפות גרידא של שיחים חברתיים הגמונים ופרקטיקות המופעלות על ידי אותם שיחים (Gergen, 1991, פוקו)

עודכן 28/11

לשתף:
  • Print
  • email
  • Facebook
  • Google Bookmarks
  • Digg
  • Twitter
  • del.icio.us
  1. ב-1990 היו במדינת ישראל 24 מרפאות לפריון באוכלוסיה שמנתה כ-5.5 מיליון תושבים (סקר בריאות נשים בישראל, 1996) []
Share

רונית ליברמנש היא סופרת (במשבר כתיבה), בעלת MA בלימודי מגדר בהצטינות מהתוכנית ללימודי מגדר בבר-אילן. ומלגאית נשיא שתתחיל את הדוקטורט בעוד חודשיים.

לאתר של רונית ליברמנש | כל הרשומות מאת

  1. 7 ספטמבר, 2009 מתוך 21:32 | #1

    קודם כל, לגבי המחקר שלך, מעניין להשוות את הבחירה להישאר חסרת ילדים בישראל ובמדינות אירופה ה"מאוימות". במיוחד מעניינת פה החברה הגרמנית, שמדלגת על כל הסעיפים: נשים רבות בוחרות לא להביא ילדים לעולם (מסיבות שונות, שמיד אנסה להתייחס אל הספקולציות לגביהן); ומצד שני, ככל שהחברה מזדקנת (וגרמניה עומדת באחד המקומות האחרונים בריבוי טבעי בכל אירופה), קיים לחץ על הממשלה "לעשות משהו" כדי לעודד נשים ללדת יותר. הבעייה: שיח וולדני מזוהה אצל חלק מן האנשים עם הזיכרון הקולקטיבי של השליטים האחרונים שממש נתנו מדליות לנשים שילדו יותר מהממוצע ותרמו חיילים חדשים לצבא הרצחני שלהם. וזה כמובן הגרמנים לא יכולים לבלוע. ובחברה שמרנית מצד אחד, אבל פוטס-פמיניסטית מצד שני (וככה זה בגרמניה, גם אם זה נשמע דבר והיפוכו), רבות הסיבות של צעירות משכילות לא להביא ילדים לעולם, וכל ה"פיתויים" הכספיים שהמדינה יכולה להעניק (יותר מקומות בגנים, קצבת ילדים גדולה, יותר זמן חופשה עם הילדים), לא מצליחים לשנות את התחושה של רבות מהן (ר' גם המחקר של יעל השילוני דולב בנושא "הילד המושלם" בגרמניה ובישראל – ושוב הזיכרון הקולקטיבי הגרמני – והיהודי – יש קשר גורדי בין השניים – משחק תפקיד).

    דבר שני, די משעשע לראות כותרות כאלה, בהנחה שהן אמורות להיות אלרמיסטיות, במדינה שכבר חמישית מתושביה מוסלמים (ועוד אחוז גבוה אחר שייך לקבוצות שמסיבות אחרות מאיימות על הדמוקרטיה הליברלית…).

    ואחרון ודי – קהיליית סוציולוגיה של הדת – אם יש כזו, מתכוונת לעשות משהו דומה? אם כן, I'm in

  2. 7 ספטמבר, 2009 מתוך 21:35 | #2

    אם מותר לי לערוך את ההודעה של עצמי, רק הערה קטנה: כמובן שאין הכוונה בהערה שלי על 20% מוסלמים כדי לטעון כי אותו 20% מאיים מעצם היותו מוסלמי ובאופן גורף על הדמוקרטיה הליברלית.

  3. 7 ספטמבר, 2009 מתוך 23:40 | #3

    לשאלתך האחרונה: קודם כל, אין קהיליית סוציולוגיה של הדת (אפשר לראות את רשימת הקהיליות באתר האגודה).
    שנית, הבלוג הזה הוא יוזמה מקומית של קהיליית מגדר, וכרגע לא ידוע לי על תוכניות לבלוגים נוספים (אם כי אשמח לסייע למי שקורא את זה ורוצה גם…)
    נדב פרץ – רכז הקהילייה

  4. 8 ספטמבר, 2009 מתוך 09:04 | #4

    בוודאי שאאזכר את הנושא הזה – ריבוי הבדיקות הגנטיות לגילוי מומים בעוברים המתבצעות בישראל, שמדיפות ריח יוגני כלל לא היגייני – לעומת הנעשה בגרמניה. השיח ה"שואתי" מתכתב כמובן עם המטריצה הידועה, של החשש מפני הפרת ה"איזון הדמוגרפי" (עם מרכאות או בלעדיהן).
    עם זאת, אני בוחנת מדיה מקוונת ולצערי איאלץ לוותר על בלוגים/פורומים גרמניים בגלל בעית השפה.

  5. 8 ספטמבר, 2009 מתוך 11:28 | #5

    נושא מרתק.
    האם יש פורומים/בלוגים בישראל שמוקדשים לנושא הזה? או שמא מדובר בדיונים ספציפיים בתוך מקומות כלליים יותר (פורום עשרים פלוס, פורום לסביות, למשל), עד כמה שאת יודעת עד כה?

  6. 8 ספטמבר, 2009 מתוך 16:20 | #6

    אין לי בעיה עם הרצון הראוי לחקור את הדמות התקשורתית החסרה של האשה שאינה מעוניינת בילדים, אבל אני רוצה למחות על הצגת ההומו-לסבים כמי שבחרו בהבאת ילדים לעולם כאקט הטרונורמטיבי, כניסיון לפייס את ההומופובים שטוענים לעקרות של סגנון החיים ההומו-לסבי. כי מהשיחות שהזדמנו לי עם חברים הומואים ולסביות עם ילדים, התחושה היא דווקא שהם עושים משהו שמנוגד לנורמה החברתית – הרעיון שילד צריך אבא ואמא עדיין מאוד חזק, ובמיוחד אצל זוגות של גברים הומוסקסואלים, הרעיון שהם יגדלו ילד מחריד עבור רבים. כלומר, מבחינתם, גידול הילד הוא הוא היציאה מהארון, ולא איזו התכווננות לדרישות ההטרונורמטיביות.

    בסופו של דבר, בדיוק כמו ה"mommy wars", הניסיון לבנות אג'נדה אחת (נשים שלא רוצות ילדים) על-ידי ביקורת על קבוצה אחרת שכביכול אינה ראדיקלית מספיק (זוגות הומו-לסבים שרוצים לגדל ילדים) היא ההפך מפרודוקטיבית, מפלגת ללא צורך את אלו שנלחמים למען חירות ושיוויון, ומחלישה את הטיעון שלך במקום לחזק אותו.
    במילים אחרות, אני מקווה שתרדי מהקהילה ההומו-לסבית בדוקטורט עצמו שלך – יש להם כל זכות לגדל ילדים אם הם חפצים בכך, ולטעון שהם רוצים לגדל ילדים רק בגלל שהם מנסים לפייס את ההומופובים זה כמו לטעון שהם יכולים לשנות את הנטייה המינית שלהם אם רק היו רוצים בכך.

  7. 8 ספטמבר, 2009 מתוך 22:07 | #7

    נראה לי שהשאלה האם להט"ב עושים ילדים מתוך כניעה לנורמות הטרונורמטיביות, מתוך אקט של מחאה או סתם כי הם אוהבים ילדים (לא תשובה שאנחנו כמדעני חברה אוהבים) – היא בסופה שאלה אמפירית, לא?

  8. 8 ספטמבר, 2009 מתוך 22:34 | #8

    הי דובי.לא טענתי שללהט"בים אין/יש זכות לגדל ילדים. וכפי שנדב ציין, השאלה לגבי הסיבות לכך היא אכן אמפירית. ניסתי (בזהירות בה) להצביע על מגמה שבאה לידי ביטוי בדיונים באתר שאני מרבה לפקוד, "נשים שלא רוצות ילדים" בתפוז.
    ציטוט מאחד הפתילים:
    XXXX , שואלת:

    "מנסיונך האישי, איך מתיחסים בקהילה ההומולסבית להומו שלא רוצה ילדים? היתה כאן פעם מישהי לסבית, שסיפרה שבקהילה *ממש לא מקבלים את הבחירה שלה.* זה אולי נראה מוזר שאנשים שמבקשים שיקבלו אותם כמו שהם לא מוכנים לקבל מישהי כמו שהיא רק בגלל שהיא לא רוצה ילדים, אבל כנראה שבחברה הישראלית יש טאבו גדול מדי נגד אנשים שלא רוצים ילדים. מעניין אותי לשמוע מה החוויה שלך בעניין – האם הומואים שלא רוצים ילדים זוכים ליחס שונה?

    משתתף קבוע נוסף ציין בפתיל אחר שהוא חש לחץ אדיר להתרבות (לא מוצאת כרגע את הציטוט המדויק). שכל חבריו פרים ורבים ושהוא עצמו מסרב להיכנע ללחץ הזה.
    כך שאין כוונה ל"בנות אג'נדה אחת".
    נ.ב. אני רק בתחילת הדרך. הופתעתי למקרא התייחסויות חוזרות ונשנות בפורום שמעידות על "סטייה" של להט"בים שאינם "הולכים בתלם" הפרו נטליסטי.

  9. 9 ספטמבר, 2009 מתוך 06:35 | #9

    @ronit , אבל במקום לקרוא את זה ככניעה ללחץ חיצוני על הקהילה להתרבות ("חוקרים קויריים מתרצים את הרציונל הקווירי לבחירה בהורות בכך שהשיח ההומופובי נוהג לאפיין הומוסקסואליות כסגנון חיים עקר"), אני קורא את זה פשוט כ"ההומואים והלסביות הם בדיוק כמו שאר החברה הישראלית בכל הנוגע לילודה". כלומר, כן, הפרו-נטליזם בחברה הישראלית משפיע גם על ההומולסבים, אבל הוא משפיע עליהם בדיוק באותה הדרך שהוא משפיע על הטרוסקסואלים, ובלי קשר לרתיעה שלהם מהגדרות הומופוביות של עקרות.

    דווקא על רקע הדברים בתגובה שלך אני מתפלא עוד יותר על הבחירה בכותרת "אחרות *סטרייטית* נצחית": הרי את בעצמך הראית שבכל הנוגע לנשים שבוחרות שלא להביא ילדים, אין הבדל ביחס החברה בין סטרייטיות ללסביות.
    כלומר, אני חושב שכל עניין הקווירים פשוט אינו רלוונטי להצגת התזה שלך (אם כי אני בהחלט רואה איך דיון בתופעה בתוך הקהילה ההומולסבית יכול להוות פרק מעניין בתזה).

  10. 10 ספטמבר, 2009 מתוך 23:08 | #10

    אתה צודק בכך שהפרו-נטליזם הופנם גם על ידי הקווירים הישראליים ביצרו זירה חברתית של נרמול דכאני, של "הורות כציווי מוסרי". אבל נדמה לי שהנושא הזה, המעניין לכשעצמו, חרג בדיון שאנחנו מנהלים כאן מן הנפח שמן הסתם אקדיש לו בעבודתי (אולי תת-פרק שאכן עשוי להיות מעניין).
    ובאשר לכותרת? יש בה מן הטיזריות קלת הדעת. מודה.

  11. דלית
    22 ספטמבר, 2009 מתוך 14:58 | #11

    נושא מרתק – מצטרפת לקודמי שביקש "לרדת מההומואים" – ובאמת, הנושא של נטליזם בקהילות של מיעוטים מיניים הוא נושא מורכב מאין כמוהו. אפילו הפשטנות של "אוכלוסיה קווירית" מקוממת מעט – שהרי אין קהילה הומואית אחת, או קהילה לסבית אחת בישראל, ובטח ובטח שאין "קהילה הומולסבית" אחת. והקוויריות היא בכלל התרחקות מדגלים וקהילות. במיוחד ביחס ללידת ילדים או אימוץ או הורות, יש פערים אדירים בין נשים וגברים, בין א/נשים שיצאו מהארון בגילאים שונים, בין מי שנושאים זהות מגדרית פחות או יותר נורמטיבית, ובין מי שתלויים כלכלית פחות או יותר במשפחת המוצא שלהם. רונית – טוב שאת חוקרת נשים הטרוסקסואליות (אני מניחה שאת מתייחסת במחקר רק לנשים?)- אני בטוחה שנלמד מזה המון – אבל אל תערכי השוואות כלליות מדי ל"אחרים" על סמך הבון טון התקשורתי…

  12. 22 ספטמבר, 2009 מתוך 16:47 | #12

    עויתי, פשעתי חטאתי :-)
    תודה על ההערה. ולשאלתך: מתכוונת להתמקד בעיקר בנעשה ברשת (בארץ ובחו"ל)ואכן מתכוונת להתייחס לנשים.

  13. ורד
    22 ספטמבר, 2009 מתוך 16:51 | #13

    אני אישה בת 30. בחרתי שלא להתחתן, בחרתי שלא להביא ילדים ויש לי בן זוג מדהים שמקבל אותי ואוהב אותי בלי לדכא אותי. לאנשים בסביבה שלי הבחירה שלי נראתה קצת מוזרה אבל הם הרגישו בנוח לשאול והרגישו בנוח להקשיב. מעולם לא קיבלתי יחס של סוטה. אולי בגלל שאני באמת שלמה עם הבחירה הזאת. אם יש נשים כמוני, שבניגוד אליי נמצאות בארון זה בגלל שאפילו התנועה הפמניסטית רואה ילד כעניין נשי ולא זוגי ובעצם כך מטילה ספק בנשיות שלהן. תינוק, ילד, חינוך וכל מה שקשור בזה תמיד מוזכרים בהקשר נשי, אמהי. זה נראה כאילו כל החברה כולה, כולל אילו שמתיימרים להיות שוויוניים מקשרים את ההורות לנשיות ומשאירות את האב במקום של תורם זרע. הגישה הזאת של החברה והעובדה שרוב הנשים בוחרות, ואני מדגישה את המילה בוחרות, להיות ההורה העיקרי הן שמביאות ל"אפליה" נגד נשים בשוק העבודה. מעסיקה מעדיפה להעסיק את זה שישקיע את כל כולו בחברה ולא יהיה מושקע בפרוייקטים נוספים שדורשים זמן יקר. האפליה היא למעשה נגד ההורים שהם הפעילים בגידול הילד. ואם אנחנו עוסקות במגדר: הנקבה היא זו שבהריון ויולדת. האם זה אומר בהכרח שהאישה מבין ההורים היא זו שצריכה להמשיך את העבודה מחוץ לרחם?

  1. 8 ספטמבר, 2009 מתוך 13:51 | #1

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏