מה השתנה? נשים וגברים בראי הסטטיסטיקה

אז מה השתנה?

מה אחוז הנשים והגברים החיים יחד ללא נישואין? האם נשים משכילות יותר מגברים – או להיפך? מהו אחוז הבנים הזכאים לבגרות? ואחוז הבנות? ומהו אחוז הנשים הלומדות אדריכלות? מהו אחוז הגברים המשתתפים בכוח העבודה בישראל? ומהו אחוז הנשים העובדות עבודה חלקית?

כל התשובות לשאלות אלו ועוד ניתן למצוא בעלון "נשים וגברים – 2008-2009", שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

Share

תקרת הברזל

 

זה כבר הפך לדפוס קבוע: השר מודיע על מינוי (לשר, למפכ"ל משטרה, לראש השב"ס), ומיד מתגלה שורת שלדים בארונם של המועמדים הראויים בעיני עצמם – והמינוי מבוטל.

מול תקרת הזכוכית הולכת ונוצרת תקרת הברזל. יותר ויותר גברים המבקשים להגיע לעמדת כוח, מגלים שיש להם בעיה. רוחות הרפאים של העבר רודפות אותם. נשים מן העבר, שהוטרדו, נעשו בהן מעשים מגונים, נאנסו או סתם קיימו קשר רומנטי מאולץ בהיותן תחת סמכות הגבר – שבו מן העבר השותק והחלו לדבר. נשים ששתקו מחמת הבושה, מחמת הספק שהיה בליבן, מחמת הפחד, מחמת תחושת האשמה – משמיעות את קולן. ומה שהן מספרות יוצר תקרת ברזל – מחסום שאין לעבור בדרך אל התפקיד הרם הבא.

איציק מרדכי, חיים רמון, אילן בר-לב, משה קצב, אלי גביזון ואחרים – שורת גברים שעדיין לא הפנימו שכללי המשחק השתנו, שאין עוד להשתיק, לכסות ולטשטש. שמערכת יחסים רומנטית היא דבר אחר לגמרי, שאיננו כרוך ביחסי מרות, בהפחדה, בהשתקה.  

אכן כן, הממזרות שינו את הכללים. הן פתחו את הדלתיים הסגורות בדיוק במידה הנדרשת כדי לבנות את תקרת הברזל.

 

 

Share

יוכי שלח היא סופרת ומרצה לקולנוע ותקשורת בבית הספר לאמנויות, סמינר הקיבוצים ספריה: "אחד בספטמבר" (הוצאת עברית), "שירים צורבים" (הוצאת זמורה ביתן)

לאתר של יוכי שלח | כל הרשומות מאת

Categories: כללי, תראו את זה Tags:

תקציר מאמר מאת ד"ר מיטל עירן יונה

Married to the Military:

Military-Family Relations in the IDF

 

Meytal Eran-Jona, PhD

Tel Aviv University and IDF Behavioral Sciences Center, Israel,

 

Abstract

 

Twenty years after the last research was conducted on military families in the Israel Defense Forces (IDF), this study explores gender arrangements in families of male and female career military personnel as viewed by their civilian spouses.

The research objective was to analyze the differences in attitudes toward family life and examine the differences in work-family practices among the IDF's career servicemen and women.

The findings indicate that the IDF's heavy demands on career personnel, regardless of gender lead to the construction of  family and couple arrangements that deviate from the norm in civilian Israeli-Jewish families of similar characteristics. For the servicemen this demand creates a "traditional" role division model that places the entire burden of family work on their wives; for the servicewomen the same demands create a relatively "egalitarian" role division model, by placing more of the burden of "family chores" on their husbands.

———————————————-

 לפרסום תקצירים נא לכתוב ל-migdar.il@gmail.com 

 

 

Share

כאן המקום לפרסם…

חוקרות וחוקרים בתחום המגדר מוזמנים בזאת לפרסם מאמרים, מחקרים ותקצירים בתחום המגדר במסגרת בלוג קהילת המגדר של האגודה הסוציולוגית הישראלית . בכך אנו מקוות לשמש במה נוספת להפצתם. את המאמרים ניתן לשלוח לכתובת הבאה:  migdar.il@gmail.com.

 עוד נציין, כי מידעון האגודה הסוציולוגית הישראלית  עבר לגרסה מקוונות והוא יופץ ללא תשלום ברשימות התפוצה נרחבות. עורכת המידעון: ד"ר קרן פרידמן פלג. עורכת משנה: ליאת מילביצקי.  פרסום ספרים, מאמרים וכתבי עת במידעון פתוח לחברי האגודה הסוציולוגית בלבד. בשאר המדורים במידעון תינתן עדיפות לחברי האגודה.

למעוניינים – קול קורא למידעון.

Share

יוכי שלח היא סופרת ומרצה לקולנוע ותקשורת בבית הספר לאמנויות, סמינר הקיבוצים ספריה: "אחד בספטמבר" (הוצאת עברית), "שירים צורבים" (הוצאת זמורה ביתן)

לאתר של יוכי שלח | כל הרשומות מאת

מ'אישה יפה' ל'בלו נטלי' – כנס זנות בישראל

במסגרת יום האישה הבינלאומי התקיים בבית הספר לאמנויות של סמינר הקיבוצים הכנס שכותרתו: "מ'אישה יפה' ל'בלו נטלי' – כנס זנות בישראל". מטרת הכנס הייתה להעלות את נושא הזנות בישראל, כתופעה מודחקת ומוכחשת, למרכז התודעה החברתית, התרבותית והחינוכית, באקדמיה ובכלל. הכנס שימש במה לקולן המושתק של נשים בזנות, באמצעות מגוון קולות וייצוגים – מתוך השטח, הפוליטיקה, האקדמיה והאמנות. מעבר לכך, הייתה זו הזדמנות חשובה לאפשר לסטודנטים וסטודנטיות מבית הספר לאמנויות של סמינר הקיבוצים ומתכנית המגדר של מכללת בית ברל לשמוע קולות אלו, להיחשף לממדי תופעת הזנות בארץ ולהביע את דעתם, בעיקר בנוגע לדרך בה מיוצגת הזנות באמנות. בפרפרזה על דבריה של לורה מאלווי, בחיבור עונג חזותי וקולנוע נרטיבי, מ-1975, ניתן לומר כי מטרה נוספת של הדיונים בכנס היא לנתח את הדימויים הקשורים בזנות על מנת "להרוס את העונג" שהם מספקים לאלו, המוצאים בכך עונג.

 

את הכנס הנחתה ד"ר קציעה אלון מהתכנית למגדר במכללת בית ברל. בתחילתו ניתן לח"כ זהבה גלאון אות הוקרה על פעילותה הפרלמנטרית והציבורית למיגור תופעת הסחר בנשים בישראל.

במהלך הכנס התקיימו שלושה מושבים:

1.      מושב ראשון: זנות וחברה: ח"כ זהבה גלאון תיארה את הסחר בנשים בישראל בפרספקטיבה של עשור; ד"ר אסתר עילם, מייסדת "אנחנו שוות" למען זונות ולינדה, מייסדת הקואליציה נגד סחר בנשים בישראל ומייסדת ופעילה בתנועת "אחותי", תיארו ממצאים מהשטח, על עבודתן למען זונות בישראל; ד"ר לאה גרינפטר גולד, יו"ר ומייסדת "מכון תודעה" לחקר תופעת הזנות וסחר הנשים בעולם הרצתה על מה שבין אפולו וזנות – מכון תודעה: ממושג עמום לתהליך יוצר משמעות; המשפטנית רעות גיא, המשמשת מנהלת תחום קצה ונערות במטה עמותת "עלם" עסקה בשאלה מה בין זהות מינית, זהות מגדרית וזנות?; ואילו ד"ר נעמה ריבלין זאבי, מנהלת "סלעית" – פרויקט סיוע לנשים במעגל הזנות שוחחה על נשים במעגל הזנות: ההשלכות הנפשיות והשיקום.

 

2.      מושב שני: מאישה יפה לבלו נטלי: ייצוגי זנות בספרות, בקולנוע ובטלויזיה: עודד לוטן, במאי הסדרה "בלו נטלי" וגיא סידס, התסריטאי ויוצר הסדרה, תיארו את עבודת התחקיר שקדמה ליצירת הסדרה; ד"ר טלי ארטמן מהאוניברסיטה העברית העלתה את השאלה האם זונה יכולה להיות סובייקט?; עדי שורק, עורכת סדרת "ושתי" ברסלינג קראה מתוך ספר העדות "הצד המואר של הירח, מעולמה של אישה צעירה במעגל הזנות בישראל"; ד"ר יוכי שלח, מסמינר הקיבוצים דיברה על סינדרלה הזונה: על זנות ופנטזיה בסרט 'אישה יפה'.

 

3.      מושב שלישי: מאשפות ירים ציון: ייצוגי זנות באמנות: סיון שטאנג ומרב מרודי, עורכות המגזין מיס.יוז דיברו על עקבות של מיניות נסחרת: ייצוגי זנות באמנות ישראלית; נטלי פרוסט, ממגזין מיס.יוז: הציגה עבודות של נשים בתעשיית המין עושות אמנות; מיכל ריבלין, אמנית בין תחומית תיארה את פרויקט "דוב זונה"; יואב ויס, שירי אסא ושירה פטל  תיארו את פרויקט "החלפת סדינים"; ולורן מילק, משוררת וסופרת קראה קטע מתוך הסיפור "מאשפות ירים ציון".

 

Share
Categories: אירועים Tags: ,

סינדרלה הזונה: על זנות ופנטזיה בסרט 'אישה יפה'

 

הצירוף 'סינדרלה' ו'זונה' הוא צירוף אוקסימורוני ומכאיב. ניתן אפילו לחשוב שיש בו משום גסות הרוח. סינדרלה שייכת לעולם הילדות, התמים והטהור, ואילו הזנות שייכת לעולם המבוגרים, שיש בו גם אלימות ורוע. אבל סינדרלה היא אשליה ואילו הזנות היא מציאות כואבת, ולכן, כשאנחנו צופים בסרט "אישה יפה" אנחנו מדחיקים את ה'זונה' ומעדיפים לראות את 'סינדרלה'.

הקולנוע ההוליוודי מבוסס על עיקרון העונג הפרוידיאני: הרצון להשיג סיפוק מיידי והנאה ולהימנע מהכאב. הוא מפזר את אבקת הקסמים שלו, העשויה אשליה ואסקפיזם, ועל ידי כך הוא מכחיש ומתכחש לקיומם של חלקים אחרים הקיימים במציאות, אלו שיש בהם כאב והתאכזרות.

בסוף שנות השמונים כתב ג'ונתן לאוטן, במאי אמריקני צעיר, מבטיח ואידיאולוגי, תסריט בשם "3000 דולר", דרמה אפילה המתארת כמה ימים בחייה של זונת רחוב צעירה המכורה לסמים. בתסריט זה ביקש לאוטן למחות כנגד תעשיית הזנות, שהיא חלק בלתי נפרד מהסדר הכלכלי הקפיטליסטי והפטריארכלי השליט. הזונה נאספת מהרחוב ע"י איש עסקים עשיר וחסר רגשות, המציע לה תשלום של 3000 דולר עבור שירותי מין ושירותי ליווי במשך שבוע, שבו הוא עומד לסגור מספר עסקים. הוא זקוק לה הן כשעשוע והן כקישוט – אישה יפה שתעמוד לצדו.

במהלך השבוע בו הם גרים יחד בחדר במלון מפואר ,הוא רוכש לה בגדים, שוכר עבורה פרוות מינק, מציג אותה בפני אנשי עסקים ומקיים איתה יחסי מין. באחת מארוחות הערב ובנוכחותה, הוא מציע אותה גם לחברו עורך הדין. "אני לא חושב שיהיה אכפת לה", הוא אומר לו, כאילו היא איננה שם.

כאשר מסתיים השבוע, במהלכו מתפתה הצעירה לחשוב שהתפתח ביניהם גם רגש כלשהו, הוא נוסע לשדה התעופה בדרכו חזרה הביתה. בדרך הוא רוצה להיפטר משני החפצים ששכר לצורך השבוע הזה: מפרוות המינק, שמחירה עשרים אלף דולר, ומזונת הרחוב, שמחירה שלושת אלפים דולר. היא מתחילה לבכות, בכי בלתי נשלט של התפכחות מהאשליה, אבל הוא מגיע למסקנה שהיא בוכה כי קשה לה להיפרד ממעיל הפרווה. לבסוף, כועס ולחוץ להגיע לטיסה שלו, הם מגיעים אל הרחוב ממנו אסף אותה.  שם הוא משליך אותה באלימות מהמכונית, יחד עם כל אריזות הבגדים שקנה לה, וזורק לעברה, אל המדרכה, מעטפה עם 3000 דולר. פגועה מאוד, היא מסרבת לקבל את הכסף, אבל הוא כבר נוסע משם. בסצנה האחרונה היא יושבת באוטובוס עם חברתה קיט, זונת רחוב כמוה, מבטה ריק מכל הבעה. הן נוסעות לבזבז את הכסף בפארק שעשועים.  שמה של האישה הוא ויויאן. שמו של הגבר הוא אדוארד.

זהו תסריט ריאליסטי מנפץ אשליות. תפיסת העולם העולה מהתסריט הזה ניזונה מהמודל המרקסיסטי של יחסים בין גבר לאישה, כפי שניסח אותו אנגלס, זה המתבונן בעולם מנקודת מבט כלכלית ומחלק אותו לבעלי הון ולאמצעי ייצור: אדוארד הוא בעל ההון, ואילו וויויאן היא אמצעי הייצור והסחורה. האפשרות שיווצר קשר רגשי בין לקוח עשיר לבין זונת הרחוב איננה קיימת בו כלל ועיקר, משום שהיא איננה קיימת במציאות: יש פער בלתי ניתן לגישור בין הסחורה לבין מי שרוכש אותה, בין המעמד המנצל למעמד המנוצל, בין ה'מקרבן' לבין הקורבן שלו.  הוא מציב בפני הצופים מראָה של חברה קפיטליסטית פטריארכלית, שבה הנשים הן אובייקט המוצע למכירה ואילו הגברים הם חסרי רגש, המונעים ע"י תאוות הכוח והשליטה. ג'ונתן לאוטן כתב תסריט המוחה כנגד עולם זה.

לאוטן הציע את התסריט למכירה, והוא אכן נמכר, בסופו של דבר, לאולפני דיסני. זה היה השלב שבו נכנסה הפנטזיה לסיפור, והמחאה החברתית נעלמה. אולפני דיסני לא היו מעוניינים בה. הריאליזם הפריע לאשליה ההוליוודית. הם הצמידו ללאוטן תסריטאי מטעמם, סטפן מטקלף, ויחד הם שיכתבו את התסריט ובהתאם לכך שינו את שמו ל"אישה יפה".

בסרט שנעשה מתסריט זה, זה מצליחה זונת הרחוב, כנגד כל הסיכויים, לרפא את איש העסקים מנכותו הרגשית, ואף לגרום לו להציע לה נישואין. לכאורה נדמה, שסינדרלה ניצחה את הזנות. אבל רק לכאורה. שכן, מבעד למסך הכבד של האשליה והפנטזיה, מבצבצות עמדות חברתיות ותפיסות עולם אחרות.  אלו ארוגות בתוך הסרט ומוסתרות היטב, ורק צופה מיומן – או צופה מיומנת – יכולים לגלות אותן, משום שהן מבוססות על מניפולציות קולנועיות עשויות היטב.

המניפולציה הראשונה היא זו הגורמת לנו לחשוב שזנות היא עניין של בחירה. כאשר וויויאן ואדוארד  נפגשים לראשונה בשדרת הכוכבים של הוליווד, מתנהלת ביניהם שיחה של משא ומתן על התשלום. משא ומתן כזה יוצר תחושה ששניהם בעלי מעמד וכוח שווים: לכל אחד מהם יש שליטה במצב. אבל אין סימטריה במצב הזה: הוא איש עסקים עשיר ורב כוח, ואילו היא זונה המנסה לשרוד בג'ונגל האנושי.

בסצנה אחרת, לאחר שמתברר לה שאדוארד גילה לעורך הדין שלו שהיא זונה, היא כועסת: "אתה לא הבעלים שלי, אני המחליטה, אני מחליטה מי, אני מחליטה מתי!" היא אומרת.  גם כאן נדמה שהיא אכן יכולה לבחור, אבל עובדה היא, שברגע שעיסוקה מתגלה היא נעשית חשופה להטרדות ולאונס. הבחירה נמצאת, למעשה, בידי הגברים.

לקראת סוף הסרט אדוארד מציע לויויאן להישאר עוד לילה והיא מסרבת. הוא מציע לה להפוך לפילגש שלו והיא מסרבת. רק כאשר הוא מציע לה נישואין היא נענית. מה שהסרט מסתיר כאן, הוא את ההיררכיה החברתית והכלכלית המובנית בין גברים לנשים, בין לקוחות לבין זונות, בין אדוארד לבין ויויאן -  היררכיה המבטלת כל אפשרות של בחירה מצדה: זונת רחוב לא יכולה לבחור את הלקוחות, לא את התשלום ולא את הרגע בו היא תעזוב את המקצוע.  היא תלויה בכל אלו לפרנסתה ולהישרדותה, בעוד שהוא חופשי לעשות כרצונו. הוא מחליט מי ומתי. כפי ששום גבר איננו בוחר להיות זונָה (מילה שכלל איננה קיימת בעברית עבור גברים), וכפי ששום גבר איננו ממליץ לאחותו או לבתו להיות זונה, כך שום אישה איננה בוחרת בכך.

המניפולציה השנייה מתוחכמת ובעייתית הרבה יותר, משום שהיא איננה שכלתנית אלא פועלת ישירות על תת המודע של הצופים.

הקולנוע ההוליוודי, כפי שטוענת לורה מאלווי, ממגדר את הצופה כגבר, ללא קשר למינו הביולוגי. הנחת היסוד של מאלווי היא ,שהצופה הוא גבר המתבונן באישה. הקולנוע משחק עם פנטזיית המציצנות של הצופֶה, תוך שהוא מייצר את האישה כדימוי, כמושא להתבוננות ולתצוגה. זהו קולנוע המיוצר ע"י גברים, למען גברים. אישה הצופה בו נאלצת לצפות בו מנקודת מבט גברית, או מנקודת מבט של אישה – הבוחנת באמצעותו כיצד גבר רואה את האישה. הוא נועד לענג ולגרום הנאה לגבר.

לכאורה, זהו סרט של נשים: סרט רומנטי המסתיים בחתונה. אבל, מאחורי המסווה הדק הזה של העלילה הרומנטית ניתן להבחין ברובד אחר, המיועד לגברים, והוא הרובד הפורנוגרפי. זנות ופורנוגרפיה הולכים יחד: שניהם מתייחסים אל האישה  כאל אובייקט מיני, שנועד לגרות את הגברים. זה לא כתוב בתסריט, זה לא נאמר בשום מקום בסרט, אבל זה קיים בכל רבדיו הויזואליים של הסרט, ולכן חודר הישר אל תת המודע של הצופה.

כך, למשל, זה נעשה בזמן הצגת הדמויות בתחילת הסרט. בפעם הראשונה שאדוארד נראה בו, הוא מצולם במדיום שוט כסובייקט (מי שיכול לחשוב, לדבר, ליזום ולפעול): גבר לבוש חליפה המתבונן מן הגלריה למטה אל אנשי העסקים, בעודו משוחח בטלפון ומנתק את יחסיו עם ארוסתו.  (הוא חושב, הוא מדבר, הוא פועל).

לעומת זאת, בפעם הראשונה שרואים את ויויאן, למעשה לא רואים אותה אלא רואים ישבן, אגן, יד, חזה, חצי פנים. זו איננה דמות, זוהי תצוגה של חלקי גוף. המצלמה מתפקדת כאן כמכשיר מציצני וחודרני, שהוא הייצוג של המבט הגברי של הצופה, המציץ אל חדר השינה של אישה. הסצנה הזו לא נועדה כדי לאפיין דמות, אלא כדי לגרום עונג וסיפוק לצופה הגבר – זו, למעשה, סצנה פורנוגרפית. זה מותר, משום שהיא זונה. אלא שהלקוח כאן הוא הצופה עצמו, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא. וכך נוצרים בסרט שני רבדים שונים: זה הרומנטי, המיועד לעיני הנשים, וזה הפורנוגרפי, המיועד לעיני הגברים.

לאורך הסרט כולו מולבשת ויויאן, הלא היא ג'וליה רוברטס, ומופשטת מבגדיה לסירוגין. היא עושה זאת למען אדוארד, אך לא פחות מכך למען הצופה-הגבר. היא מתפקדת בשני מישורים: כאובייקט אירוטי בעבור הדמויות, וכאובייקט אירוטי עבור הצופה-הגבר באולם ההקרנה. עבור הצופָה-האישה היא מתפקדת כדוגמנית אופנה, המלמדת אותה כיצד לפתות גבר בעזרת המראֶה. כלומר, הצופָה-האישה מתבוננת בה כפי שמביטים במראָה.

הסרט, למעשה, מודע לכל אלו. בתחילתו, עוד לפני שרואים תמונה כלשהי, שומעים בו גבר המסביר: "As they say, it's all about the money" ". "כמו שאומרים – זה הכול עניין של כסף". בהמשך מופיע שלט המודיע שאלו שדרות הוליווד, וגבר הצועק ברחוב: "ברוכים הבאים להוליווד. לכל אדם בהוליווד יש חלום. מה החלום שלכם?" מיד אחר כך נראים קבוצת צעירים הסוחרים בסמים. אלו שני משפטי מפתח, שניתן לראות בהם מוטו לסרט כולו: הם מודיעים מראש לצופים כי הסרט מתאר עולם קפיטליסטי, שבו סוחרים בבני אדם ובחלומותיהם. הוליווד היא ציר מרכזי בתעשייה הזו, המוכרת וקונה בני אדם, ואילו שדרת הוליווד, זו שבה עובדת ויויאן, היא ציר מרכזי בתעשייה המוכרת וקונה נשים. באופן זה מזהיר הסרט את הצופים כי הם מתבוננים בפנטזיה שאין לה אחיזה במציאות. מאחר ושני המשפטים האלו נבלעים בתוך המולת הפתיחה של הסרט ואין להם המשך בו, הם מאירים את הסרט כולו באור ציני של צביעות. כי בסופו של דבר, הסרט מאשר מחדש ומפיץ את התפיסה שהזנות היא לגיטימית, והאישה היא הסחורה הנקנית ונמכרת בה.

Share

יוכי שלח היא סופרת ומרצה לקולנוע ותקשורת בבית הספר לאמנויות, סמינר הקיבוצים ספריה: "אחד בספטמבר" (הוצאת עברית), "שירים צורבים" (הוצאת זמורה ביתן)

לאתר של יוכי שלח | כל הרשומות מאת

סיכום מפגש קהילת מגדר בכנס הסוציולוגי הישראלי 8.2.2011

בתאריך 8.2.2011 נערך מפגש של קהילת מגדר במסגרת הכנס הסוציולוגי השנתי.

משתתפות:

ד"ר תגריד יחיא-יונס, ד"ר אורלי בנימין, ד"ר אורנה בלומן, ד"ר מיכל רום, ד"ר אורלי צרפתי, ד"ר יוכי שלח, ד"ר מיטל עירן-יונה, ד"ר נועה מילמן, ד"ר אביגיל מוריס ורבקה הזה.

יו"ר הקהילה: ד"ר דליה לירן- אלפר.

 

סדר היום:

על סדר היום של המפגש עמדו: בחירת יו"ר חדשה לקהילה ותכנון פעילויות הקהילה לשנה הקרובה.

במהלך הפגישה לקחו על עצמן ד"ר מיטל עירן-יונה וד"ר יוכי שלח במשותף את ניהול הקהילה, לאחר חמש שנים בהם היא נוהלה ע"י ד"ר דליה לירן-אלפר.

ד"ר לירן-אלפר סקרה את פעילות הקהילה בעבר:

  • עריכת יום עיון בשיתוף האגודה ללימודים פמיניסטיים, פרופ' יפה ברלוביץ מאוניברסיטת בר אילן, בנושא הטרדה מינית באקדמיה.
  • נערכו ימי עיון בהם ניתנה במה לחוקרים חדשים בתחום.
  • הקמת בלוג לקהילה שנוהל על ידי נדב פרץ, ששימש רכז הקהילה.
  • יצירת קשר עם גורמי עניין בתחום בישראל

בהמשך הישיבה נדונו הצעות לפעילות הקהילה בשנה הקרובה. בין ההצעות שעלו:

1.      הוצאת גיליון נושא של "סוציולוגיה ישראלית" שיעסוק במגדר ועבודה/ מגדר ומשפחה, או נושא דומה.

2.      הוצאת כתב עת אינטרנטי פתוח, בסגנון של "מסגרות מדיה", כתב עת בנושא תקשורת, המתפרסם באינטרנט.

3.      יצירת מודל חניכה של חוקרות וותיקות – חוקרים/ות צעירות.

4.      הוצע לרענן את הבלוג באמצעות הזרמה של אינפורמציה. למשל, פרסום תקצירי מאמרים של חוקרות וחוקרים בתחום המגדר.  כך ישמש הבלוג הן במה לדעות ותמיכה הדדית והן במה לחשיפה.

5.      הוצע לקיים כנס של תלמידות ותלמידי מגדר מכל החוגים/אוניברסיטאות כמענה על צורך שקיים בקרב הסטודנטיות/ים . המטרה: שיתוף בידע, חשיפת ידע, תחושת שייכות, מסגרת מכילה.

6.      נושאים אפשריים לכנס של הקהילה: פמיניזם בחברה הערבית, מגדר ודת, מגדר וגוף, אולי בשיתוף קהילת גוף ומגדר באגודה.

 

בשם קהילת מגדר, אנו מבקשות להודות ליו"ר היוצאת, ד"ר דליה לירן-אלפר, על חמש שנים של ניהול הקהילה, על המאמץ, הרעיונות והפעילויות השונות שיזמה ועל תרומתה ליצירת קהילה לומדת בתחום המגדר באגודה הסוציולוגית הישראלית. כמו נבקש להודות לנדב פרץ, שימשיך לנהל ולעדכן את הבלוג של קהיליית המגדר.

מקוות להמשיך בדרך זו, ולפרוץ כוונים חדשים לקידום תחום המגדר.

 

ד"ר יוכי שלח, ד"ר מיטל עירן-יונה

Share

שייח ג’ראח, ביקיני, פמיניזם

25 יולי, 2010 9 תגובות

הפעילים בשייח ג’ראח מבקשים מהמשתתפים באירועי המחאה לא להגיע במכנסיים קצרות או בגופיות, מכיוון שלבוש כזה מרתיע, לדבריהם, פעילות ופעילים פלסטינים ומונע מהם להשתתף במאבק. שלא במפתיע, דובי קננגיסר, נעמה כרמי ויוסי גורביץ נחרדים מהקריאה הזו. כפי שמנסח את הטענה דובי:

עצם הניסיון להכניס תכנים פמיניסטיים לתוך המאבק הוא "קולוניאליסטי", משום ששיוויון האשה הוא עקרון מערבי, כזה שזר לתרבותם של התושבים המקומיים. ומכיוון שבעולם רלטוויסטי אנו חיים, אין אנו רואים עוד, לכאורה, עליונות בעקרונות הליברליים המערביים. והרי לכם המהלך במלואו: אין פגיעה בפמיניזם; הפמיניזם יכול לחכות; הפמיניזם יכול לחפש את החברים שלו במערב.

הכותבים אומרים לנו שמשמעותה של הדרישה הזו היא לשים את ‘הנשים בסוף’, כשם הפוסט של נעמה. אנחנו בוחרים לקדם את המאבק הפלסטיני – על גבן של נשים.

אני מבקש להוסיף כמה הערות לדיון הזה:

ראשית, כדאי לזכור שהפגיעה כאן היא פגיעה בנשים יהודיות. אישה פלסטינית שלא מהססת ללכת בגופיה, לא תירתע בגלל הבקשה של מארגני המאבק, גם אם זו תגיע אליה – היא רגילה, כנראה, לשבור נורמות חברתיות. אין ספק שיש מקום למאבק על זכויותיהן של נשים ישראליות, ואין ספק שהמאבק הזה קשור גם לקודים של ‘צניעות’. אבל כדאי להפריד בין שתי הקבוצות האלו. שאלת הפטריארכליות של החברה הפלסטינית לא עומדת כאן על הפרק.

שנית, צריך לזכור ששאלות של קודי לבוש מערבות פעמים רבות בין סוגיות של דיכוי נשי לבין סוגיות של הבדלים תרבותיים. אין ספק שבכל מקום שבו אישה אינה סוברנית לקבל את החלטותיה עבור עצמה, היא מדוכאת; אין ספק שבכל מקום שבו אישה סובלת מאלימות עקב היותה אישה, היא מדוכאת; אפשר להטיל ספק בטענה שככל שאישה מכסה חלקים נרחבים יותר מגופה, כך היא יותר מדוכאת. האם החזה החשוף של נשות הזולו מעיד על הישגים פמיניסטיים יוצאי דופן? האם העובדה שבניגוד למצב לפני עשור, היום מקובל לראות את קצה הישבן של נשים – הופכת את הסקיני למופת פמיניסטי?

יש מקרים שבהם הדרישה מנשים לכסות את גופן מקורה בדיכוי. יש מקרים שלא. אז איך יודעים? שואלים. שומעים את הנשים. מבינים את הרקע. לא מטילים את התפיסות התרבותיות שלנו, כמות שהן, על תרבויות אחרות – כי הן לא מתאימות שם.

וכאן אנחנו מגיעים לטיעון הטקטי. לא הטיעון הטקטי של ‘המאבק הפלסטיני חשוב יותר מהמאבק הפמיניסטי’, אלא הטיעון הטקטי של ‘איך לקדם את המאבק הפמיניסטי’. למאבק בשייח’ ג’ראח יש היבטים פמיניסטיים חשובים. לפי עדויות המשתתפות במאבק, זה מאבק שבו נשים – משני הלאומים – נואמות, מובילות צעדות ועומדות בראש. האם זה פחות פמיניזם מגופיה?

את התשובה לשאלה הזו אני לא יודע. גם דובי, נעמה ויוסי לא יודעים. כדי לדעת מה הצעד הנכון בסיטואציה הספציפית, צריך להכיר את הנפשות הפועלות. צריך לדעת אילו משמעויות הן נותנות לתוכן של מאבקים, לכתפיים חשופות, להנהגה נשית. עד כמה המינון של כל הדברים האלה משמעותי עבורן. כמו שחנן אומר – זה לא המקום לקביעות אבסולוטיסטיות, אלא מקום שבו אנו “צריכים להפעיל שיחה ופתיחות לאחרים מאיתנו”, כדבריו החכמים של חנן.

Share

נדב פרץ הוא דוקטורנט בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, ומרצה במכללת ספיר ובמכללת אשקלון. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת באבהות במדינת הרווחה הישראלית. נדב הוא רכז קהיליית מגדר.

לאתר של נדב פרץ | כל הרשומות מאת

יום פתוח בתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן

יום רביעי ז' באייר, תש"ע (21.04.01), בניין כץ 604, חדר 201 בין השעות 18:00 – 20:00

התוכנית ללימודי מגדר פותחת את שעריה להרשמה לתארים מתקדמים במסלול מחקרי (מגמות: ליבה; לימודי גבריות; מדינה ולאום ומגדר) ולמסלול "מגדר בשטח"

18:00 – 18:40 פרופ' טובה כהן: על התכנית ללימודי מגדר

ד"ר רונית קרק: על המסלול הייחודי – מגדר בשטח

תלמידות מספרות על מחקריהן:

ענת מרדכי: "איך את מדברת"- טישטוש זהות מגדרית בשיח של מהנדסות, אדריכליות ומורות.

סיגל אופנהיים שחר: "היכולת לפרוש לעצמנו את השטיח האדום"- נערות מאוכלוסיות מתויגות רוכשות כלים המקדמים עצמאות כלכלית.

ציפי מזרחי: לימודי "מגדר בשטח" – מאקדמיה ליוזמת פעילות: יצירת "חדר משלהן" לאמניות דתיות.

18:40 – 19:30 התנסות: דימויי מגדר ופמיניזם

דיון פתוח, שאלות ותשובות

Share

סוציולוגיה וחקר המגדר בישראל: תהליכים של סגרגציה ובלקניזציה

חקר המגדר בסוציולוגיה בישראל עבר תמורות רבות בעשורים האחרונים. אני בחרתי להתמקד בשניים מהם שאותם אני מכנה: תהליכים של סגרגציה ושל בלקניזציה.

בסוף שנות התשעים התחלתי להכין  רשימה ביבליוגרפית מוערת של ספרי עיון ומחקר ואסופות מאמרים שיצאו לאור בארץ בעברית (במקור ומתורגמים) על מיגדר ועל נשים (לא רק בסוציולוגיה). (אשמח לשלוח אותה למעוניינות וגם למעוניינים).

התחלתי עם אסופת המאמרים, כנראה הראשונה, ככל הידוע לי  (שנשכחה מידה רבה. אולי יצאה לפני זמנה) שיצאה בשנות השישים1 בשנות השבעים יצאו לאור ארבעה ספרים ביניהם אני חייבת להזכיר את: ספרה של לסלי הייזלטון צלע אדם: האישה בחברה הישראלית2 המכיל תובנות כרימון ואשר לא נס ליחן עד היום. בשנות השמונים התפרסמו שמונה ספרים. ביניהם כמובן נשים במלכוד3 וספרה של דבי ברנשטיין אשה בארץ-ישראל4.

בשנות תשעים התפרסמו כבר עשרים ושישה ספרים (לא כולם אך לא מעטים נופלים בקטגוריה של סוציולוגיה). אזכיר כאן רק אחד מין מיגדר פוליטיקה.5

הכוונה הייתה להמשיך לעדכן את הרשימה באופן רציף. אבל בתחילת שנות האלפיים המספרים היו כבר כל כך גדולים עד שהמשימה הפכה לתובענית מדי. אבל בעיקר משום שהתחושה שלי שעתה, עבודת תיעוד מעין זו מאבדת את משמעותה ואין בה יותר צורך.

מדף הספרים הפמיניסטי החל להימלא לא רק בספרים – מונוגרפיות וספרים ערוכים -  אלא גם בעבודות מאסטר ודוקטורט וכמובן במאמרים, שהתפרסמו הן בעברית והן באנגלית. גם בתחום ההוראה אנו חוזים בפריחה – קורסים, תכניות לימודים וכד'.

ולא פחות חשוב, אם בעשורים קודמים פרסומים אלה התקיימו להם בגיטו מבודד, הרי בעשור האחרון חל תהליך של mainstreaming. או, נכון יותר, סוג מסוים של mainstreaming. בעבר, בכתבי עת כמו גם בספרים ערוכים, מרבית המאמרים על הנושא התפרסמו בגליונות ובאנתולוגיות יעודיות. עתה, יותר ויותר מאמרים מופיעים, כבדרך שגרה, בגיליונות "רגילים" בצד גיליונות נושא. בכנסים הסוציולוגים אנו רואים יותר ויותר הרצאות המשולבות תמטית, אם כי המושבים של מגדר לא נעלמים לגמרי.

אבל, תהליך זה של שילוב התרחש רק ברמה הארגונית. (ומה שאומר עכשיו, רלבנטי לא רק לישראל ולסוציולוגיה הנעשית כאן ועל המקום הזה). לטענתי, לא חל תהליך של mainstreaming סובסטנטיבי. לא התרחשה הטמעה של ההנחות המגדריות והפרספקטיבות המגדריות לתוך המחקר של הזרם המרכזי. כל אלה נותרו לכאורה .gender free ז.א. -  מבוססים ורוויים במיגדר ובאידיאולוגיות מגדריות אבל נתפסים, מפורשים ומובנים כאוניברסאליים. כך זה למשל במחקרים הכוללים רק נחקרים גברים אבל המסקנות מהממצאים מוצגות ככלל חברתיות. כמו מחקר שנתקלתי בו רק לאחרונה הדן במהגרים ובתהליכי אסימילציה. מחקר השוואתי בינלאומי עם אלפי נחקרים שהתפרסם בכתב עת מרכזי ביותר. ורק בפרק המתודולוגי (או לקראת הסוף, אינני זוכרת בדיוק) מוזכרת העובדה שהמדגם כולל גברים בלבד ובזה מסתכמת ההתייחסות לנושא, בלי אפילו הערת שוליים המסייגת ואומרת שאולי, רק אולי, לאור הספרות העניפה על הגירה ונשים המראה, באותות ובמופתים, שמדובר בתהליכי הגירה שונים אצל גברים ונשים, אולי התנהגויות המהגרים והשלכותיהם נכונים לגברים בלבד. כאן, לא התקדמנו רבות מאז המחקר המרכזי של בלאו ודנקן על המערכת העיסוקית האמריקאית6 שביצע בדיוק אותו מהלך. אלא שהוא התפרסם בשנת 1967.

כך, בתחומים כמו – ארגונים ועבודה, פוליטיקה וכוח, מדינה ואזרחות, גלובליזציה וחברה אזרחית – בכל אלה, כמו באחרים, עולם כמנהגו נוהג. חוקרות המגדר חושפות את ההנחות המגדריות של תחומי ידע אלה; מאתגרות את המובן מאליו, מצביעות על התשתית המגדרית המונחת בבסיס כל הזירות החברתיות (או התחומים המוסדיים, לא משנה כרגע מה הטעם התיאורטי שלכם) . אבל, כל אלה שהמיגדר איננו במרכז עניינם, אינם מתרשמים מחשיפות והארות אלה ואינם חשים מאותגרים. אם כך, מה המשמעות של האמירה שבמחקרים שלנו אנו מאתגרות הנחות היסוד של…7

יתכן ובצורה פרדוקסלית דווקא הפתיחות, או נכון יותר "הסובלנות" לפרסם ולקבל הכרה על מחקרי מגדר, קורסים ותכניות לימוד הקלה על העבודה ועל החוקרות אך באותה עת גם יצרה עבורן גטו. גטו נוח, בו אפשר לעשות קריירה אקדמית מכובדת (מה שהיה בלתי אפשרי בעבר) אבל גטו.

לסיכום הטענה הראשונה שלי, התמונה הכללית היא שלימודי המגדר בסוציולוגיה התמסדו בטריטוריה משלהן כאשר שהתובנות הפמיניסטיות העולות ממנו לא מחלחלות לתחומי הידע הממוסדים של הזרם המרכזי ולא משולבות אינטגרלית בדרך המחשבה, ההמשגה והחקירה.

בחילופי המיילים שהיו לי עם דבי לגבי דברים אלה, הסכמתי איתה שיתכן והגטו הזה היה דרוש בשלבים הראשונים של צמיחת הידע הפמיניסטי בתוך הסוציולוגיה. אבל לא כעת. יחד עם זאת, יתכן וזה לא רע כמו שזה נשמע. יתכן ויש יתרונות לגטו, לטריטוריה נפרדת. זה דיון שהייתי שמחה לפתח, אבל לא כעת.

הטענה השנייה שלי היא שגם בקרב לימודי המגדר בסוציולוגיה מתקיימת סגרגציה, אולי בלקניזציה הוא המונח המתאים יותר. והכוונה להפרדה שבין המחקר על החברה היהודית לבין המחקר על החברה הפלסטינית בישראל. כמובן שכאשר מופיעים קבצים על מיגדר ו/או על נשים בישראל, תמיד יהיה פרק או שניים על נשים פלסטיניות או בדואיות. אין הכוונה להדרה מסוג זה. אלא לכך ששני אלה מתקיימים כגופי ידע נפרדים העומדים זה בצד זה כאשר החוקרות כל אחת מתמקדת בתחומה שלה ואלה לא לומדות מאלה. יתכן מאוד שקוראות אך לא עושות שימוש בתובנות של האחרות. התובנות ומערכות המושגים מתחום אחד לא נתפס כרלבנטי להבנת התחום האחר.

יכול להיות שזו הכללה גסה ויש יוצאות מהכלל. אך התחושה שלי היא שהתמונה שאני מנסה לשרטט כאן בקווים כלליים, איננה רחוקה מהמציאות.

נתחיל מחוקרות המיגדר בחברה הפלסטינית. חלק מהפריחה והגידול במספר המחקרים על מיגדר בישראל בכלל בא לידי ביטוי בריבוי הכתיבה על נשים פלסטיניות ובדואיות בישראל. כתיבה זו מנותקת במידה רבה מהספרות על נשים יהודיות ועל הסדר המגדרי בחברה הישראלית בכלל. נשים אלה נתפסות בדרך כלל כנתונות לדיכוי כפול – האחד, כנשים בחברה פטריאכלית ואז נקודת ההתייחסות היא "נשים בעולם הערבי" או "בחברה/בחברות ערביות". הדיכוי השני -  כחלק מהמיעוט הערבי בישראל ואז הספרות היא על פלסטינים תחת שלטון המדינה הישראלית היהודית ובתוך החברה היהודית. מה שחסר כאן הוא מערכת הכוח השלישית – כנשים בישראל ולכן גם אין התייחסות לספרות על הסדר המיגדרי בישראל.

ובדומה, מחקרים על נשים יהודיות לא מתייחס כמעט למחקרים על נשים פלסטיניות ו/או בדואיות. למשל, מחקרים על נשים יהודיות במערכות הכוח, בשוק העבודה, במשפחה לא מצטטים ולא לומדים ממחקרים על נשים פלסטיניות במערכות אלה. אופני פעולת מערכת המגדר או הסדר המיגדרי בישראל נתפסים ומובנים כמערכת המגדר היהודית בלבד. כך, גם אלה וגם אלה יוצאות נפסדות.

אתן שתי דוגמאות:

מחקרה של עמליה סער8 העוסק בנשים בחברה הפלסטינית -ב"קויה" – אלה נשים שצברו יוקרה שנובעת מהצטיינות בתפקוד בשני תחומים –המסורתי והמודרני. הן מצטיינות כעקרות בית, כאמהות וכרעיות אבל גם עובדות בשכר, ממשיכות את הלימודים ולעיתים גם מעורבות בפעילויות חברתיות-פוליטיות. הן super-women לכל עניין ודבר. אלה מהן ההופכות את חוזקן האישי לעמדת סמכות מוכרת בקהילה מסתכנות בדה- לגיטימציה, הסתייגויות מצד בני המשפחה הרחבה יותר (חמות) ואף כאלה שאינם בני משפחה ובערעור על נשיותן. והן בבעיה רצינית עוד יותר אם אינן נשואות. תיאורטית, המחקר עוסק במערכות הקשרים שבין כוח ומיגדר. או נכון יותר, בהבנייה המיגדרית של סוגים שונים של כוח (כוח גברי וכוח נשי) וביחס המורכב שבין חוזק נשי לבין שינוי חברתי.

האם מחקרים על נשים יהודיות אינן יכולות ללמוד מחקר מקרה זה ומההמשגה שסער יצרה כדי להסביר קבוצת נשים זו?

ובדומה – מחקרים רבים נעשו על נשים בדואיות והשכלה גבוהה – על נשים באוניברסיטה ועל הבוגרות המשכילות ומקומן בחברה הבדואית – בקהילה ובמשפחה. עבודתה של פאטמה קאסם9, של סאראב אבו רביע10 על הדור הראשון למשכילות. מושג מרכזי בו רבות עושות שימוש הוא negotiating with patriarchy המו"מ המורכב שהן מנהלות עם בני משפחה וקהילה מאפשר להן לצאת ללמוד אבל תמורת ויתורים בתחומים אחרים – כמו הפגנת צניעות רבה יותר הן בהתנהגות והן בלבוש, הענקת כבוד לדור המבוגר, מילוי של תפקידיהן המסורתיים בצורה שתהיה ללא רבב, מעל ומעבר, וכד'.

לכאורה, מציאות זו רחוקה מהמציאות עימה מתמודדות נשים יהודיות בחברה הישראלית. אבל האם לא ניתן לחשוב על דמיון לאתגרים בפניהן ניצבות לפחות חלק מנשות הקריירה היהודיות בישראל? האין זה דומה ל"כלכלת המתנות" שצריכה לנהל אשת הקריירה היהודייה עם בני משפחתה – הילדים, בן הזוג, ההורים שלו? "כלכלת הכרת התודה"? במילים אחרות, האם נשים יהודיות לא "מנהלות משא ומתן עם הפטריארכיה"? בין אם זו הפטריארכיה הפרטית או הציבורית?

אינני אומרת שאלה מקרים זהים. אני כן טוענת שיש ל"חצות את הקווים", או אולי מטפורה נכונה יותר תהיה "ללכת על הקווים". חליפין של רעיונות, תובנות, מושגים יעזרו לנו ליצור מערכות מושגים עשירות יותר, הרגישות הן להבדלים שבין שתי החברות ובתוכן כמו גם לקווי הדמיון ביניהם ובכך להבין טוב יותר את המציאויות האמפיריות השונות על כל מורכבותן והדינמיות שלהן.



דברים שאמרה ניצה ברקוביץ' במיני-מליאה בנושא 'מגמות בסוציולוגיה הישראלית', בתאריך 16/2/10. בשל חשיבותם של הדברים עבור כל מי שעוסק בסוציולוגיה או במגדר, וודאי בשניהם גם יחד, בחרנו להביא אותם גם כאן.

  1. גולן יונה, מנחם רוזנר, שמעון שופטי. 1966. האישה בחברה המודרנית. תל אביב : הוצאת המחלקה לחברה של הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר וספריית הפועלים.

    אבל אין לשכוח כמובן את ספרה של שרה עזריהו: התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא"י -פרקים לתולדות תנועת האשה בישראל שהודפס לראשונה בשנת 1947 אך זכה לחיים מחודשים עם הדפסתו מחדש בשנת  על ידי הוצאת הקרן לעזרת האישה, חיפה. []

  2. הייזלטון, לסלי. 1978. צלע אדם: האישה בחברה הישראלית.ירושלים: עידנים. []
  3. יזרעאלי, דפנה, אריאלה פרידמן ורות שריפט, (עורכות). 1982. נשים במלכוד. תל אביב: קו אדום, הקיבוץ המאוחד. []
  4. ברנשטיין דבורה..1987. אשה בארץ-ישראל: השאיפה לשוויון בתקופת הישוב. הוצאת הקיבוץ המאוחד. []
  5. יזרעאלי, דפנה, אריאלה פרידמן, הנרייט דהאן-כלב, חנה הרצוג, מנאר חסן, חנה נוה, סילביה פוגל-ביז'אוי (עורכות), 1999. מין מיגדר פוליטיקה. הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום. []
  6. Blau, Peter M. and Otis Dudley Duncan. 1967. The American occupational structure. New York: Wiley. []
  7. חנה הרצוג טוענת שהמונח כן נכנס והתמסד בתוך הספרות המרכזית, אך ללא המסר הפמיניסטי. ראו מאמרה:  "במבחן הזמן: מבט בקורתי על גלגולו של השיח על מגדר", עיונים בחברה ושפה, 2009,  2(1): 30-10. []
  8. סער, עמליה. 2007. "'קויה': על נשים חזקות בחברה הפלסטינית בישראל" בתוך דורות, מרחבים, זהויות: מבטים עכשוויים על חברה ותרבות בישראל. עורכות: חנה הרצוג, טל כוכבי ושמשון צלניקר. ירושלים: ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד. 369-393. []
  9. קאסם, פאטמה. 2000. ‫ מנהיגות נשים בדואיות: דרכי צמיחה במציאות משתנה. עבודת מ.א. באר- שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. []
  10. אבורביעה-קווידר, סראב. 2008. ‫ מודרות ואהובות: סיפוריהן של נשים בדוויות משכילות. ירושלים : מאגנס. []
Share

ניצה ברקוביץ מלמדת סוציולוגיה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. מתעניינת, בנוסף למגדר, גם בנושאים כמו גלובליזציה, זכויות אדם, מדינה ואזרחות. לאחרונה החלה לחקור את החברה האזרחית מפרספקטיבה של סוציולוגיה פוליטית וכלכלית.

כל הרשומות מאת

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏