ארכיון

רשומות עם הטג ‘אפלייה’

על טהרת הגברים

21 אוקטובר, 2009 אין תגובות

האם עדיין מדהים אותי שכנסים אקדמים וציבוריים רבים מתקיימים ללא אף אשה שמשתתפת בהם? כן. אף כי הייתי צריכה להתרגל, לנוכח מספרם הרב. בכל יום מגיעות לתיבת הדואר האלקטרוני שלי הזמנות לכנסים כאלה. הנה רק כמה דוגמאות מהזמן האחרון ממש: כנס על "החינוך בישראל – חשבון נפש" ללא אף אשה; כנס לכבוד יציאת ספר על משפט, חברה ותרבות ללא אף אשה; וכנסים רבים על אתיקה, שכל משתתפיהם גברים בלבד.  ודוק: לא מדובר ב"איזון" בין נשים לגברים, אלא בכנסים המדירים נשים לחלוטין.

מקומם במיוחד כשזה קורה בכנסים שהנושא שלהם איננו שייך לתחומי הידע שבאופן "מסורתי" קשה למצוא נשים החוקרות אותם, כמו ביטחון נניח. אלא בנושא כמו חינוך, שכידוע איננו בדיוק דיסציפלינה "גברית" שמרב העוסקים בו הם גברים (אז מי צריך לעשות חשבון נפש, ככותרת הכנס הזה?). או כנסים על חברה, רב תרבותיות ושוויון. שכאשר הם נערכים על טהרת הגברים מעבירים אגב כך מסר אירוני לגבי תפיסת העולם של מארגניהם. האם החברה מורכבת מגברים בלבד או שרק להם יש מה לומר עליה? ואם רק הם משתתפים – האם החברה כולה לא יוצאת נפסדת מהיעדר ההון האנושי של מחציתה? האם כנס על שוויון בהשתתפות גברים בלבד לא מזמין, כפי שאומרת חברתי, הרצאה על "מה ניתן ללמוד על שוויון מתכנית הכנס"?

יש מספר קטן של נשים שאין מוכנות לעבור על כך בשתיקה. יש גם כמה גברים התומכים בהן (אף כי בדרך-כלל במסרים פרטיים ולא בפומבי). מנעד התגובות למחאתן מעניין במיוחד. הוא חושף את העובדה שזו איננה תופעה מקרית; ושהמנגנונים המצדיקים אותה, או נכון יותר מתרצים אותה, חודרים למעמקי התודעה האישית והקולקטיווית, גם באקדמיה. בבלוג שלי ליקטתי את התירוצים המושמעים בכל פעם כשמישהי מצביעה על התופעה הזאת.

אבל יש לומר כמה מילים על טיעון ההגנה ש"אנחנו לא מסתכלים על המין", אלא מפעילים קריטריון ענייני. לכאורה, אכן כך: הקריטריון באקדמיה הוא מצוינות. וטוב שכך. אינני חושבת שמישהי צריכה לקבל קידום, או להיות מוזמנת לכנס, רק כי היא אשה. אבל העיקרון הזה חייב לפעול לשני הכיוונים. ואף אחת גם לא צריכה לא לקבל קידום, או לא להיות מוזמנת לכנס, רק כי היא אשה…

אומר מיד כי אינני נמנית עם אלה הסבורים שתוצאה של אי-שוויון משמעה שהסיבה היא בהכרח אפליה. אני סבורה שבאמת יכולות להיות סיבות שונות. אבל גם לא נכון להתעלם ממורכבותן ולהציג את הסיטואציה באופן פשטני. יש גורמים רבים, חלקם סמויים – חלקם סמויים אף מעינינו אנו – החוסמים את דרכן של נשים באקדמיה. מה אומר לנו הנתון שלמעלה מ-50% ממסיימי הדוקטורט הן נשים, אך רק אחוז זעום מהפרופסורים מן המניין הן נשים? האמנם רובן המוחלט של הנשים שכבר טרחו על הדוקטורט שלהן פשוט מעדיף תעסוקה חלופית, או שמא יותר מדי חסמים ומכשולים מוצבים לפניהן במסלול האקדמי? הפרקטיקה של הדרת נשים לעולם לא תהיה חשופה, מפורשת, נאמרת. אך "יחסי אנוש בעיתיים", למשל, ישמשו על-פי רוב כטיעון לרעתה של אשה בקידום האקדמי, לא של גבר.

התייחסות אל המין  – בהזמנה להשתתף בכנסים כמו בעניינים אחרים – איננה "שקופה". כלומר, ההסתכלות "העניינית", על אמות-המידה האובייקטיוויות והגלויות לכאורה, מורכבת ומובנית גם כתוצאה מאפליה מגדרית. כמו בלשון, גם בחברה הנשי הוא המסומן ואילו  הגברי הוא הלא-מסומן. לכן מתייחסים אל האחרון כאל המייצג של ה"כללי". כך, השתתפות הגבר (היהודי-האשכנזי) אכן נראית בעיני רבים כתוצר קריטריונים "ענייניים" בלבד. הרי כאשר מתקיים כנס או פאנל רק עם נשים זה תמיד מושך את תשומת לבנו. לעומת זאת, כנס או פאנל גברי יעוררו רק את תשומת לבם של המודעים לשוויון מגדרי. (ובהערת אגב, כנסים "נשיים" עוסקים כמעט תמיד בנושא של מעמד האשה….).

כל זה אינו אומר שזה נעשה במכוון. אך לעיתים דווקא חוסר המודעות מצביע עד כמה הבעיה חמורה. ככל שה-old boys' network פועלת באופן סמוי – לעיתים אף מעיני סוכניה שלה – כך היא אפקטיווית יותר. שכן היא מאפשרת לטיעון "המין איננו קריטריון" להיטען באופן תמים באמת. הדרת נשים גם משכפלת את עצמה: ככל שנשים אינן מוזמנות בעקביות, כך שמותיהן גם לא יעלו באופן "טבעי" אצל המארגנים בפעם הבאה. האמת היא שיש נשים מוצלחות בכל התחומים. אדרבה, העובדה שעליהן להוכיח את עצמן הרבה יותר גברים רק משביח אותן, משום שהן מתאמצות יותר. גברים יכולים להרשות לעצמם להיות בינוניים. נשים, בכל התחומים, חייבות תמיד להבריק על-מנת שיקבלו את ההכשר.

אחזור ואדגיש שאין חלקי עם אלה המשייכים כל תופעה חברתית אל המין (או המוצא). טיעון כזה הוא טיעון "מנצח" במרכאות כפולות ומכופלות: טיעון סגור שאין אפשרות להפריך. מה שאני כן טוענת הוא שהטענה שהשיקול בהזמנת משתתפים לכנסים הוא ענייני בלבד ואיננו שוקל את המין – היא תמימה במקרה הטוב, ומיתממת במקרה הפחות טוב. היא מתעלמת ממבנים חברתיים מורכבים שיוצרים את המצג ה"כללי" וה"ענייני"; וכן, גם מדעות קדומות שאיש (ואשה) אינו חסין מהם.

שתי הערות לסיום:

האחת, המחאה נגד התופעה הזאת זוכה גם באקדמיה להקטנה, הגחכה ובעיקר התעלמות, הנשק היעיל ביותר. הנשים המוחות "מסומנות" ובכך דואגים להשתיקן לפעם הבאה. מזל שיש כמה מתאבדות שעדיין מוכנות לשכב על הגדר. תעזרו להן.

השנייה, הניתוח הזה מטיל תפקיד גם על הנשים עצמן. של מאמץ יתר להיענות לפניות שכן מגיעות להשתתף בכנסים. גם אם זה פחות נוח. כדאי גם, אם את האשה היחידה המוזמנת, להעיר על כך למזמינים, לפחות לפעם הבאה. המליצו תמיד על אשה נוספת. בסופו של דבר, כל המאמץ איננו כדי לשמש כ-token other (בדרך-כלל בתפקיד המנחה…).

Share

נעמה כרמי היא דוקטור לפילוסופיה המתמחה בפילוסופיה פוליטית, ומלמדת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה.

לאתר של נעמה כרמי | כל הרשומות מאת

נגד אפליית נשים, בשביל הגברים

9 ספטמבר, 2009 10 תגובות

אורית קלייר ארזי טוענת ב-ynet שהחברה היא זו שיצרה את הנורמה לפיה נשים מטפלות בילדים, והחברה היא זו שמפילה את הנטל על כתפי המעסיקים שלהן. במקום לבוא בתלונות לבוסים – שהנשים יתלוננו בפני אבות ילדיהן'.

על פניו, יש משהו מאוד משכנע בטיעונה של אורית קלייר-ארזי, לפיו למעסיק אין אחריות על הטיפול בילדיה של האשה, ולכן אין לדרוש ממנו לתמוך בה בעת שהיא מטפלת בילדיה. הרי מה זה עניינו של בעל המפעל, המחוייב לפי ההגיון התאגידי רק לשורת הרווח, אם העובדת שלו היא אם לחמישה או רווקה שאינה רוצה ילדים? מדוע עליו לשלם על הבחירה המשפחתית שלה?

התשובה הפרקטית לכך היא – כי כך קובע החוק. לצד מחויבותם לשורת הרווח, המעסיקים מחוייבים גם לדרישות החוק. אנו מצפים ממעסיקים להתחשב בדברים נוספים מעבר לשורת הרווח שלהם, משום שאנחנו מכירים שעסקים יכולים לפעול רק כחלק מחברה – שום עסק לא יוכל לפעול אם המדינה ללא הבטחון, ותשתיות התחבורה, המים והחשמל שמספקת לו המדינה, וללא העובדים שהוכשרו במערכות החינוך הממומנות על ידיה. בתמורה, החברה מתירה לעצמה לדרוש דרישות מבעלי העסקים. ומועטות הדרישות המוצדקות יותר מאשר הדרישה לאפשר לנשים להשתלב בשוק העבודה.

קלייר ארזי שואלת מדוע הדרישה לאפשר לנשים לשלב עבודה ומשפחה צריכה להיות מופנית כלפי המעסיקים, ולא כלפי האבות של ילדיהן של אותן אמהות. התשובה לכך היא פשוטה: על מנת לאפשר לאבות אלו לקחת חלק שוויוני בטיפול בילדיהם, כינון תנאים המאפשרים לנשים להשתלב בשוק העבודה לצד המחויבויות המשפחתיות שלהן הוא הכרחי.

אם נדרוש מכל עובד ועובדת במשק הישראלי להקדיש את כל ימיו למקום העבודה – לעבוד משעות הבוקר עד שעות הערב, בלא להכיר בצרכי הטיפול בילדים – התוצאה לא תהיה חלוקה שוויונית של מטלות משק הבית בין הגברים לבין הנשים. נהפוך הוא – התוצאה תהיה שבמשפחות רבות, הורים יאלצו לבחור מי משני בני הזוג יוותר על עבודתו, וישאר בבית על מנת לטפל בילדיו. שכן במדינה שבה אין יום לימודים ארוך, שני ההורים אינם יכולים לעבוד במקביל עד שעות הערב. כאשר אין חופשת לידה נדיבה בתשלום, האם נאלצת להתפטר לאחר הלידה על מנת שתוכל להתפנות לטיפול בילדיה. כאשר לא ניתן לקחת חופשה בעת מחלת ילד, אחד ההורים חייב להיות זמין למקרה של מחלה – גם אם זה אומר לא לעבוד, או לעבוד במשרה חלקית מאוד.

ולצערנו, ברוב המכריע של המקרים, כאשר אחד משני ההורים נאלץ לוותר על עבודתו – זו בדרך כלל תהיה האם. הסיבות רבות – מערכת החינוך והחיברות שלנו מחנכת נשים לטפל בילדים, ומרחיקה גברים מתחום זה; התיכון והאקדמיה דוחפים נשים למקצועות נמוכי הכנסה אך גמישים לצרכי טיפול; וכן, גם אפליה ישירה במקום העבודה, הגורמת להפרשי שכר משמעותיים בין נשים לגברים, גם כאשר שניהם עובדים באותו מקום ובאותו תפקיד.

רק ביום שבו נשים יוכלו להשתלב בשוק העבודה באופן שוויוני למרות היותן אמהות – רק אז יוכל נטל הפרנסה במשפחות להתחלק שווה בשווה, וגברים יוכלו למצוא את הזמן הנדרש על מנת לקחת חלק שווה במטלות הבית והטיפול בילדיהם. לכן, כאב המעוניין לקחת חלק שווה בגידול ילדיו, אני קורא למדינת ישראל – אנא, העמיקי והרחיבי את ההגנה במקום העבודה על הורים לילדים בכלל, ועל אמהות בפרט.

ולמדינת ישראל יש הרבה לאן להתקדם. שבוע העבודה הישראלי – זה שבו 'מניחים את העטים בשעה 16:00' – הוא שבוע ארוך מאוד במונחים אירופיים; חופשת הלידה הישראלית, גם לאחר שהוארכה ל-14 שבועות, היא אפסית בהתאמה לרמה האירופית, שבמדינות רבות כבר עברה את השנה. הסבסוד למעונות בישראל מצומצם הן ברמתו והן בהיקפו, לעומת הרמה האירופאית. רק כאשר מדינת ישראל תעניק לאבות ולאמהות אפשרות לשלב בצורה הגיונית וסבירה עבודה ומשפחה, רק אז יוכלו גברים ונשים להתחלק שווה בשווה הן במטלות הפרנסה והן במטלות משק הבית.

Share

נדב פרץ הוא דוקטורנט בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, ומרצה במכללת ספיר ובמכללת אשקלון. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת באבהות במדינת הרווחה הישראלית. נדב הוא רכז קהיליית מגדר.

לאתר של נדב פרץ | כל הרשומות מאת

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏