ארכיון

רשומות עם הטג ‘נשים פלסטיניות’

שייח ג’ראח, ביקיני, פמיניזם

25 יולי, 2010 9 תגובות

הפעילים בשייח ג’ראח מבקשים מהמשתתפים באירועי המחאה לא להגיע במכנסיים קצרות או בגופיות, מכיוון שלבוש כזה מרתיע, לדבריהם, פעילות ופעילים פלסטינים ומונע מהם להשתתף במאבק. שלא במפתיע, דובי קננגיסר, נעמה כרמי ויוסי גורביץ נחרדים מהקריאה הזו. כפי שמנסח את הטענה דובי:

עצם הניסיון להכניס תכנים פמיניסטיים לתוך המאבק הוא "קולוניאליסטי", משום ששיוויון האשה הוא עקרון מערבי, כזה שזר לתרבותם של התושבים המקומיים. ומכיוון שבעולם רלטוויסטי אנו חיים, אין אנו רואים עוד, לכאורה, עליונות בעקרונות הליברליים המערביים. והרי לכם המהלך במלואו: אין פגיעה בפמיניזם; הפמיניזם יכול לחכות; הפמיניזם יכול לחפש את החברים שלו במערב.

הכותבים אומרים לנו שמשמעותה של הדרישה הזו היא לשים את ‘הנשים בסוף’, כשם הפוסט של נעמה. אנחנו בוחרים לקדם את המאבק הפלסטיני – על גבן של נשים.

אני מבקש להוסיף כמה הערות לדיון הזה:

ראשית, כדאי לזכור שהפגיעה כאן היא פגיעה בנשים יהודיות. אישה פלסטינית שלא מהססת ללכת בגופיה, לא תירתע בגלל הבקשה של מארגני המאבק, גם אם זו תגיע אליה – היא רגילה, כנראה, לשבור נורמות חברתיות. אין ספק שיש מקום למאבק על זכויותיהן של נשים ישראליות, ואין ספק שהמאבק הזה קשור גם לקודים של ‘צניעות’. אבל כדאי להפריד בין שתי הקבוצות האלו. שאלת הפטריארכליות של החברה הפלסטינית לא עומדת כאן על הפרק.

שנית, צריך לזכור ששאלות של קודי לבוש מערבות פעמים רבות בין סוגיות של דיכוי נשי לבין סוגיות של הבדלים תרבותיים. אין ספק שבכל מקום שבו אישה אינה סוברנית לקבל את החלטותיה עבור עצמה, היא מדוכאת; אין ספק שבכל מקום שבו אישה סובלת מאלימות עקב היותה אישה, היא מדוכאת; אפשר להטיל ספק בטענה שככל שאישה מכסה חלקים נרחבים יותר מגופה, כך היא יותר מדוכאת. האם החזה החשוף של נשות הזולו מעיד על הישגים פמיניסטיים יוצאי דופן? האם העובדה שבניגוד למצב לפני עשור, היום מקובל לראות את קצה הישבן של נשים – הופכת את הסקיני למופת פמיניסטי?

יש מקרים שבהם הדרישה מנשים לכסות את גופן מקורה בדיכוי. יש מקרים שלא. אז איך יודעים? שואלים. שומעים את הנשים. מבינים את הרקע. לא מטילים את התפיסות התרבותיות שלנו, כמות שהן, על תרבויות אחרות – כי הן לא מתאימות שם.

וכאן אנחנו מגיעים לטיעון הטקטי. לא הטיעון הטקטי של ‘המאבק הפלסטיני חשוב יותר מהמאבק הפמיניסטי’, אלא הטיעון הטקטי של ‘איך לקדם את המאבק הפמיניסטי’. למאבק בשייח’ ג’ראח יש היבטים פמיניסטיים חשובים. לפי עדויות המשתתפות במאבק, זה מאבק שבו נשים – משני הלאומים – נואמות, מובילות צעדות ועומדות בראש. האם זה פחות פמיניזם מגופיה?

את התשובה לשאלה הזו אני לא יודע. גם דובי, נעמה ויוסי לא יודעים. כדי לדעת מה הצעד הנכון בסיטואציה הספציפית, צריך להכיר את הנפשות הפועלות. צריך לדעת אילו משמעויות הן נותנות לתוכן של מאבקים, לכתפיים חשופות, להנהגה נשית. עד כמה המינון של כל הדברים האלה משמעותי עבורן. כמו שחנן אומר – זה לא המקום לקביעות אבסולוטיסטיות, אלא מקום שבו אנו “צריכים להפעיל שיחה ופתיחות לאחרים מאיתנו”, כדבריו החכמים של חנן.

Share

נדב פרץ הוא דוקטורנט בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, ומרצה במכללת ספיר ובמכללת אשקלון. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת באבהות במדינת הרווחה הישראלית. נדב הוא רכז קהיליית מגדר.

לאתר של נדב פרץ | כל הרשומות מאת

סוציולוגיה וחקר המגדר בישראל: תהליכים של סגרגציה ובלקניזציה

חקר המגדר בסוציולוגיה בישראל עבר תמורות רבות בעשורים האחרונים. אני בחרתי להתמקד בשניים מהם שאותם אני מכנה: תהליכים של סגרגציה ושל בלקניזציה.

בסוף שנות התשעים התחלתי להכין  רשימה ביבליוגרפית מוערת של ספרי עיון ומחקר ואסופות מאמרים שיצאו לאור בארץ בעברית (במקור ומתורגמים) על מיגדר ועל נשים (לא רק בסוציולוגיה). (אשמח לשלוח אותה למעוניינות וגם למעוניינים).

התחלתי עם אסופת המאמרים, כנראה הראשונה, ככל הידוע לי  (שנשכחה מידה רבה. אולי יצאה לפני זמנה) שיצאה בשנות השישים1 בשנות השבעים יצאו לאור ארבעה ספרים ביניהם אני חייבת להזכיר את: ספרה של לסלי הייזלטון צלע אדם: האישה בחברה הישראלית2 המכיל תובנות כרימון ואשר לא נס ליחן עד היום. בשנות השמונים התפרסמו שמונה ספרים. ביניהם כמובן נשים במלכוד3 וספרה של דבי ברנשטיין אשה בארץ-ישראל4.

בשנות תשעים התפרסמו כבר עשרים ושישה ספרים (לא כולם אך לא מעטים נופלים בקטגוריה של סוציולוגיה). אזכיר כאן רק אחד מין מיגדר פוליטיקה.5

הכוונה הייתה להמשיך לעדכן את הרשימה באופן רציף. אבל בתחילת שנות האלפיים המספרים היו כבר כל כך גדולים עד שהמשימה הפכה לתובענית מדי. אבל בעיקר משום שהתחושה שלי שעתה, עבודת תיעוד מעין זו מאבדת את משמעותה ואין בה יותר צורך.

מדף הספרים הפמיניסטי החל להימלא לא רק בספרים – מונוגרפיות וספרים ערוכים –  אלא גם בעבודות מאסטר ודוקטורט וכמובן במאמרים, שהתפרסמו הן בעברית והן באנגלית. גם בתחום ההוראה אנו חוזים בפריחה – קורסים, תכניות לימודים וכד'.

ולא פחות חשוב, אם בעשורים קודמים פרסומים אלה התקיימו להם בגיטו מבודד, הרי בעשור האחרון חל תהליך של mainstreaming. או, נכון יותר, סוג מסוים של mainstreaming. בעבר, בכתבי עת כמו גם בספרים ערוכים, מרבית המאמרים על הנושא התפרסמו בגליונות ובאנתולוגיות יעודיות. עתה, יותר ויותר מאמרים מופיעים, כבדרך שגרה, בגיליונות "רגילים" בצד גיליונות נושא. בכנסים הסוציולוגים אנו רואים יותר ויותר הרצאות המשולבות תמטית, אם כי המושבים של מגדר לא נעלמים לגמרי.

אבל, תהליך זה של שילוב התרחש רק ברמה הארגונית. (ומה שאומר עכשיו, רלבנטי לא רק לישראל ולסוציולוגיה הנעשית כאן ועל המקום הזה). לטענתי, לא חל תהליך של mainstreaming סובסטנטיבי. לא התרחשה הטמעה של ההנחות המגדריות והפרספקטיבות המגדריות לתוך המחקר של הזרם המרכזי. כל אלה נותרו לכאורה .gender free ז.א. –  מבוססים ורוויים במיגדר ובאידיאולוגיות מגדריות אבל נתפסים, מפורשים ומובנים כאוניברסאליים. כך זה למשל במחקרים הכוללים רק נחקרים גברים אבל המסקנות מהממצאים מוצגות ככלל חברתיות. כמו מחקר שנתקלתי בו רק לאחרונה הדן במהגרים ובתהליכי אסימילציה. מחקר השוואתי בינלאומי עם אלפי נחקרים שהתפרסם בכתב עת מרכזי ביותר. ורק בפרק המתודולוגי (או לקראת הסוף, אינני זוכרת בדיוק) מוזכרת העובדה שהמדגם כולל גברים בלבד ובזה מסתכמת ההתייחסות לנושא, בלי אפילו הערת שוליים המסייגת ואומרת שאולי, רק אולי, לאור הספרות העניפה על הגירה ונשים המראה, באותות ובמופתים, שמדובר בתהליכי הגירה שונים אצל גברים ונשים, אולי התנהגויות המהגרים והשלכותיהם נכונים לגברים בלבד. כאן, לא התקדמנו רבות מאז המחקר המרכזי של בלאו ודנקן על המערכת העיסוקית האמריקאית6 שביצע בדיוק אותו מהלך. אלא שהוא התפרסם בשנת 1967.

כך, בתחומים כמו – ארגונים ועבודה, פוליטיקה וכוח, מדינה ואזרחות, גלובליזציה וחברה אזרחית – בכל אלה, כמו באחרים, עולם כמנהגו נוהג. חוקרות המגדר חושפות את ההנחות המגדריות של תחומי ידע אלה; מאתגרות את המובן מאליו, מצביעות על התשתית המגדרית המונחת בבסיס כל הזירות החברתיות (או התחומים המוסדיים, לא משנה כרגע מה הטעם התיאורטי שלכם) . אבל, כל אלה שהמיגדר איננו במרכז עניינם, אינם מתרשמים מחשיפות והארות אלה ואינם חשים מאותגרים. אם כך, מה המשמעות של האמירה שבמחקרים שלנו אנו מאתגרות הנחות היסוד של…7

יתכן ובצורה פרדוקסלית דווקא הפתיחות, או נכון יותר "הסובלנות" לפרסם ולקבל הכרה על מחקרי מגדר, קורסים ותכניות לימוד הקלה על העבודה ועל החוקרות אך באותה עת גם יצרה עבורן גטו. גטו נוח, בו אפשר לעשות קריירה אקדמית מכובדת (מה שהיה בלתי אפשרי בעבר) אבל גטו.

לסיכום הטענה הראשונה שלי, התמונה הכללית היא שלימודי המגדר בסוציולוגיה התמסדו בטריטוריה משלהן כאשר שהתובנות הפמיניסטיות העולות ממנו לא מחלחלות לתחומי הידע הממוסדים של הזרם המרכזי ולא משולבות אינטגרלית בדרך המחשבה, ההמשגה והחקירה.

בחילופי המיילים שהיו לי עם דבי לגבי דברים אלה, הסכמתי איתה שיתכן והגטו הזה היה דרוש בשלבים הראשונים של צמיחת הידע הפמיניסטי בתוך הסוציולוגיה. אבל לא כעת. יחד עם זאת, יתכן וזה לא רע כמו שזה נשמע. יתכן ויש יתרונות לגטו, לטריטוריה נפרדת. זה דיון שהייתי שמחה לפתח, אבל לא כעת.

הטענה השנייה שלי היא שגם בקרב לימודי המגדר בסוציולוגיה מתקיימת סגרגציה, אולי בלקניזציה הוא המונח המתאים יותר. והכוונה להפרדה שבין המחקר על החברה היהודית לבין המחקר על החברה הפלסטינית בישראל. כמובן שכאשר מופיעים קבצים על מיגדר ו/או על נשים בישראל, תמיד יהיה פרק או שניים על נשים פלסטיניות או בדואיות. אין הכוונה להדרה מסוג זה. אלא לכך ששני אלה מתקיימים כגופי ידע נפרדים העומדים זה בצד זה כאשר החוקרות כל אחת מתמקדת בתחומה שלה ואלה לא לומדות מאלה. יתכן מאוד שקוראות אך לא עושות שימוש בתובנות של האחרות. התובנות ומערכות המושגים מתחום אחד לא נתפס כרלבנטי להבנת התחום האחר.

יכול להיות שזו הכללה גסה ויש יוצאות מהכלל. אך התחושה שלי היא שהתמונה שאני מנסה לשרטט כאן בקווים כלליים, איננה רחוקה מהמציאות.

נתחיל מחוקרות המיגדר בחברה הפלסטינית. חלק מהפריחה והגידול במספר המחקרים על מיגדר בישראל בכלל בא לידי ביטוי בריבוי הכתיבה על נשים פלסטיניות ובדואיות בישראל. כתיבה זו מנותקת במידה רבה מהספרות על נשים יהודיות ועל הסדר המגדרי בחברה הישראלית בכלל. נשים אלה נתפסות בדרך כלל כנתונות לדיכוי כפול – האחד, כנשים בחברה פטריאכלית ואז נקודת ההתייחסות היא "נשים בעולם הערבי" או "בחברה/בחברות ערביות". הדיכוי השני –  כחלק מהמיעוט הערבי בישראל ואז הספרות היא על פלסטינים תחת שלטון המדינה הישראלית היהודית ובתוך החברה היהודית. מה שחסר כאן הוא מערכת הכוח השלישית – כנשים בישראל ולכן גם אין התייחסות לספרות על הסדר המיגדרי בישראל.

ובדומה, מחקרים על נשים יהודיות לא מתייחס כמעט למחקרים על נשים פלסטיניות ו/או בדואיות. למשל, מחקרים על נשים יהודיות במערכות הכוח, בשוק העבודה, במשפחה לא מצטטים ולא לומדים ממחקרים על נשים פלסטיניות במערכות אלה. אופני פעולת מערכת המגדר או הסדר המיגדרי בישראל נתפסים ומובנים כמערכת המגדר היהודית בלבד. כך, גם אלה וגם אלה יוצאות נפסדות.

אתן שתי דוגמאות:

מחקרה של עמליה סער8 העוסק בנשים בחברה הפלסטינית -ב"קויה" – אלה נשים שצברו יוקרה שנובעת מהצטיינות בתפקוד בשני תחומים –המסורתי והמודרני. הן מצטיינות כעקרות בית, כאמהות וכרעיות אבל גם עובדות בשכר, ממשיכות את הלימודים ולעיתים גם מעורבות בפעילויות חברתיות-פוליטיות. הן super-women לכל עניין ודבר. אלה מהן ההופכות את חוזקן האישי לעמדת סמכות מוכרת בקהילה מסתכנות בדה- לגיטימציה, הסתייגויות מצד בני המשפחה הרחבה יותר (חמות) ואף כאלה שאינם בני משפחה ובערעור על נשיותן. והן בבעיה רצינית עוד יותר אם אינן נשואות. תיאורטית, המחקר עוסק במערכות הקשרים שבין כוח ומיגדר. או נכון יותר, בהבנייה המיגדרית של סוגים שונים של כוח (כוח גברי וכוח נשי) וביחס המורכב שבין חוזק נשי לבין שינוי חברתי.

האם מחקרים על נשים יהודיות אינן יכולות ללמוד מחקר מקרה זה ומההמשגה שסער יצרה כדי להסביר קבוצת נשים זו?

ובדומה – מחקרים רבים נעשו על נשים בדואיות והשכלה גבוהה – על נשים באוניברסיטה ועל הבוגרות המשכילות ומקומן בחברה הבדואית – בקהילה ובמשפחה. עבודתה של פאטמה קאסם9, של סאראב אבו רביע10 על הדור הראשון למשכילות. מושג מרכזי בו רבות עושות שימוש הוא negotiating with patriarchy המו"מ המורכב שהן מנהלות עם בני משפחה וקהילה מאפשר להן לצאת ללמוד אבל תמורת ויתורים בתחומים אחרים – כמו הפגנת צניעות רבה יותר הן בהתנהגות והן בלבוש, הענקת כבוד לדור המבוגר, מילוי של תפקידיהן המסורתיים בצורה שתהיה ללא רבב, מעל ומעבר, וכד'.

לכאורה, מציאות זו רחוקה מהמציאות עימה מתמודדות נשים יהודיות בחברה הישראלית. אבל האם לא ניתן לחשוב על דמיון לאתגרים בפניהן ניצבות לפחות חלק מנשות הקריירה היהודיות בישראל? האין זה דומה ל"כלכלת המתנות" שצריכה לנהל אשת הקריירה היהודייה עם בני משפחתה – הילדים, בן הזוג, ההורים שלו? "כלכלת הכרת התודה"? במילים אחרות, האם נשים יהודיות לא "מנהלות משא ומתן עם הפטריארכיה"? בין אם זו הפטריארכיה הפרטית או הציבורית?

אינני אומרת שאלה מקרים זהים. אני כן טוענת שיש ל"חצות את הקווים", או אולי מטפורה נכונה יותר תהיה "ללכת על הקווים". חליפין של רעיונות, תובנות, מושגים יעזרו לנו ליצור מערכות מושגים עשירות יותר, הרגישות הן להבדלים שבין שתי החברות ובתוכן כמו גם לקווי הדמיון ביניהם ובכך להבין טוב יותר את המציאויות האמפיריות השונות על כל מורכבותן והדינמיות שלהן.



דברים שאמרה ניצה ברקוביץ' במיני-מליאה בנושא 'מגמות בסוציולוגיה הישראלית', בתאריך 16/2/10. בשל חשיבותם של הדברים עבור כל מי שעוסק בסוציולוגיה או במגדר, וודאי בשניהם גם יחד, בחרנו להביא אותם גם כאן.

  1. גולן יונה, מנחם רוזנר, שמעון שופטי. 1966. האישה בחברה המודרנית. תל אביב : הוצאת המחלקה לחברה של הקיבוץ הארצי, השומר הצעיר וספריית הפועלים.

    אבל אין לשכוח כמובן את ספרה של שרה עזריהו: התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בא"י -פרקים לתולדות תנועת האשה בישראל שהודפס לראשונה בשנת 1947 אך זכה לחיים מחודשים עם הדפסתו מחדש בשנת  על ידי הוצאת הקרן לעזרת האישה, חיפה. []

  2. הייזלטון, לסלי. 1978. צלע אדם: האישה בחברה הישראלית.ירושלים: עידנים. []
  3. יזרעאלי, דפנה, אריאלה פרידמן ורות שריפט, (עורכות). 1982. נשים במלכוד. תל אביב: קו אדום, הקיבוץ המאוחד. []
  4. ברנשטיין דבורה..1987. אשה בארץ-ישראל: השאיפה לשוויון בתקופת הישוב. הוצאת הקיבוץ המאוחד. []
  5. יזרעאלי, דפנה, אריאלה פרידמן, הנרייט דהאן-כלב, חנה הרצוג, מנאר חסן, חנה נוה, סילביה פוגל-ביז'אוי (עורכות), 1999. מין מיגדר פוליטיקה. הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום. []
  6. Blau, Peter M. and Otis Dudley Duncan. 1967. The American occupational structure. New York: Wiley. []
  7. חנה הרצוג טוענת שהמונח כן נכנס והתמסד בתוך הספרות המרכזית, אך ללא המסר הפמיניסטי. ראו מאמרה:  "במבחן הזמן: מבט בקורתי על גלגולו של השיח על מגדר", עיונים בחברה ושפה, 2009,  2(1): 30-10. []
  8. סער, עמליה. 2007. "'קויה': על נשים חזקות בחברה הפלסטינית בישראל" בתוך דורות, מרחבים, זהויות: מבטים עכשוויים על חברה ותרבות בישראל. עורכות: חנה הרצוג, טל כוכבי ושמשון צלניקר. ירושלים: ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד. 369-393. []
  9. קאסם, פאטמה. 2000. ‫ מנהיגות נשים בדואיות: דרכי צמיחה במציאות משתנה. עבודת מ.א. באר- שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. []
  10. אבורביעה-קווידר, סראב. 2008. ‫ מודרות ואהובות: סיפוריהן של נשים בדוויות משכילות. ירושלים : מאגנס. []
Share

ניצה ברקוביץ מלמדת סוציולוגיה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. מתעניינת, בנוסף למגדר, גם בנושאים כמו גלובליזציה, זכויות אדם, מדינה ואזרחות. לאחרונה החלה לחקור את החברה האזרחית מפרספקטיבה של סוציולוגיה פוליטית וכלכלית.

כל הרשומות מאת

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏