ארכיון

רשומות עם הטג ‘סינדרלה’

סינדרלה הזונה: על זנות ופנטזיה בסרט 'אישה יפה'

 

הצירוף 'סינדרלה' ו'זונה' הוא צירוף אוקסימורוני ומכאיב. ניתן אפילו לחשוב שיש בו משום גסות הרוח. סינדרלה שייכת לעולם הילדות, התמים והטהור, ואילו הזנות שייכת לעולם המבוגרים, שיש בו גם אלימות ורוע. אבל סינדרלה היא אשליה ואילו הזנות היא מציאות כואבת, ולכן, כשאנחנו צופים בסרט "אישה יפה" אנחנו מדחיקים את ה'זונה' ומעדיפים לראות את 'סינדרלה'.

הקולנוע ההוליוודי מבוסס על עיקרון העונג הפרוידיאני: הרצון להשיג סיפוק מיידי והנאה ולהימנע מהכאב. הוא מפזר את אבקת הקסמים שלו, העשויה אשליה ואסקפיזם, ועל ידי כך הוא מכחיש ומתכחש לקיומם של חלקים אחרים הקיימים במציאות, אלו שיש בהם כאב והתאכזרות.

בסוף שנות השמונים כתב ג'ונתן לאוטן, במאי אמריקני צעיר, מבטיח ואידיאולוגי, תסריט בשם "3000 דולר", דרמה אפילה המתארת כמה ימים בחייה של זונת רחוב צעירה המכורה לסמים. בתסריט זה ביקש לאוטן למחות כנגד תעשיית הזנות, שהיא חלק בלתי נפרד מהסדר הכלכלי הקפיטליסטי והפטריארכלי השליט. הזונה נאספת מהרחוב ע"י איש עסקים עשיר וחסר רגשות, המציע לה תשלום של 3000 דולר עבור שירותי מין ושירותי ליווי במשך שבוע, שבו הוא עומד לסגור מספר עסקים. הוא זקוק לה הן כשעשוע והן כקישוט – אישה יפה שתעמוד לצדו.

במהלך השבוע בו הם גרים יחד בחדר במלון מפואר ,הוא רוכש לה בגדים, שוכר עבורה פרוות מינק, מציג אותה בפני אנשי עסקים ומקיים איתה יחסי מין. באחת מארוחות הערב ובנוכחותה, הוא מציע אותה גם לחברו עורך הדין. "אני לא חושב שיהיה אכפת לה", הוא אומר לו, כאילו היא איננה שם.

כאשר מסתיים השבוע, במהלכו מתפתה הצעירה לחשוב שהתפתח ביניהם גם רגש כלשהו, הוא נוסע לשדה התעופה בדרכו חזרה הביתה. בדרך הוא רוצה להיפטר משני החפצים ששכר לצורך השבוע הזה: מפרוות המינק, שמחירה עשרים אלף דולר, ומזונת הרחוב, שמחירה שלושת אלפים דולר. היא מתחילה לבכות, בכי בלתי נשלט של התפכחות מהאשליה, אבל הוא מגיע למסקנה שהיא בוכה כי קשה לה להיפרד ממעיל הפרווה. לבסוף, כועס ולחוץ להגיע לטיסה שלו, הם מגיעים אל הרחוב ממנו אסף אותה.  שם הוא משליך אותה באלימות מהמכונית, יחד עם כל אריזות הבגדים שקנה לה, וזורק לעברה, אל המדרכה, מעטפה עם 3000 דולר. פגועה מאוד, היא מסרבת לקבל את הכסף, אבל הוא כבר נוסע משם. בסצנה האחרונה היא יושבת באוטובוס עם חברתה קיט, זונת רחוב כמוה, מבטה ריק מכל הבעה. הן נוסעות לבזבז את הכסף בפארק שעשועים.  שמה של האישה הוא ויויאן. שמו של הגבר הוא אדוארד.

זהו תסריט ריאליסטי מנפץ אשליות. תפיסת העולם העולה מהתסריט הזה ניזונה מהמודל המרקסיסטי של יחסים בין גבר לאישה, כפי שניסח אותו אנגלס, זה המתבונן בעולם מנקודת מבט כלכלית ומחלק אותו לבעלי הון ולאמצעי ייצור: אדוארד הוא בעל ההון, ואילו וויויאן היא אמצעי הייצור והסחורה. האפשרות שיווצר קשר רגשי בין לקוח עשיר לבין זונת הרחוב איננה קיימת בו כלל ועיקר, משום שהיא איננה קיימת במציאות: יש פער בלתי ניתן לגישור בין הסחורה לבין מי שרוכש אותה, בין המעמד המנצל למעמד המנוצל, בין ה'מקרבן' לבין הקורבן שלו.  הוא מציב בפני הצופים מראָה של חברה קפיטליסטית פטריארכלית, שבה הנשים הן אובייקט המוצע למכירה ואילו הגברים הם חסרי רגש, המונעים ע"י תאוות הכוח והשליטה. ג'ונתן לאוטן כתב תסריט המוחה כנגד עולם זה.

לאוטן הציע את התסריט למכירה, והוא אכן נמכר, בסופו של דבר, לאולפני דיסני. זה היה השלב שבו נכנסה הפנטזיה לסיפור, והמחאה החברתית נעלמה. אולפני דיסני לא היו מעוניינים בה. הריאליזם הפריע לאשליה ההוליוודית. הם הצמידו ללאוטן תסריטאי מטעמם, סטפן מטקלף, ויחד הם שיכתבו את התסריט ובהתאם לכך שינו את שמו ל"אישה יפה".

בסרט שנעשה מתסריט זה, זה מצליחה זונת הרחוב, כנגד כל הסיכויים, לרפא את איש העסקים מנכותו הרגשית, ואף לגרום לו להציע לה נישואין. לכאורה נדמה, שסינדרלה ניצחה את הזנות. אבל רק לכאורה. שכן, מבעד למסך הכבד של האשליה והפנטזיה, מבצבצות עמדות חברתיות ותפיסות עולם אחרות.  אלו ארוגות בתוך הסרט ומוסתרות היטב, ורק צופה מיומן – או צופה מיומנת – יכולים לגלות אותן, משום שהן מבוססות על מניפולציות קולנועיות עשויות היטב.

המניפולציה הראשונה היא זו הגורמת לנו לחשוב שזנות היא עניין של בחירה. כאשר וויויאן ואדוארד  נפגשים לראשונה בשדרת הכוכבים של הוליווד, מתנהלת ביניהם שיחה של משא ומתן על התשלום. משא ומתן כזה יוצר תחושה ששניהם בעלי מעמד וכוח שווים: לכל אחד מהם יש שליטה במצב. אבל אין סימטריה במצב הזה: הוא איש עסקים עשיר ורב כוח, ואילו היא זונה המנסה לשרוד בג'ונגל האנושי.

בסצנה אחרת, לאחר שמתברר לה שאדוארד גילה לעורך הדין שלו שהיא זונה, היא כועסת: "אתה לא הבעלים שלי, אני המחליטה, אני מחליטה מי, אני מחליטה מתי!" היא אומרת.  גם כאן נדמה שהיא אכן יכולה לבחור, אבל עובדה היא, שברגע שעיסוקה מתגלה היא נעשית חשופה להטרדות ולאונס. הבחירה נמצאת, למעשה, בידי הגברים.

לקראת סוף הסרט אדוארד מציע לויויאן להישאר עוד לילה והיא מסרבת. הוא מציע לה להפוך לפילגש שלו והיא מסרבת. רק כאשר הוא מציע לה נישואין היא נענית. מה שהסרט מסתיר כאן, הוא את ההיררכיה החברתית והכלכלית המובנית בין גברים לנשים, בין לקוחות לבין זונות, בין אדוארד לבין ויויאן –  היררכיה המבטלת כל אפשרות של בחירה מצדה: זונת רחוב לא יכולה לבחור את הלקוחות, לא את התשלום ולא את הרגע בו היא תעזוב את המקצוע.  היא תלויה בכל אלו לפרנסתה ולהישרדותה, בעוד שהוא חופשי לעשות כרצונו. הוא מחליט מי ומתי. כפי ששום גבר איננו בוחר להיות זונָה (מילה שכלל איננה קיימת בעברית עבור גברים), וכפי ששום גבר איננו ממליץ לאחותו או לבתו להיות זונה, כך שום אישה איננה בוחרת בכך.

המניפולציה השנייה מתוחכמת ובעייתית הרבה יותר, משום שהיא איננה שכלתנית אלא פועלת ישירות על תת המודע של הצופים.

הקולנוע ההוליוודי, כפי שטוענת לורה מאלווי, ממגדר את הצופה כגבר, ללא קשר למינו הביולוגי. הנחת היסוד של מאלווי היא ,שהצופה הוא גבר המתבונן באישה. הקולנוע משחק עם פנטזיית המציצנות של הצופֶה, תוך שהוא מייצר את האישה כדימוי, כמושא להתבוננות ולתצוגה. זהו קולנוע המיוצר ע"י גברים, למען גברים. אישה הצופה בו נאלצת לצפות בו מנקודת מבט גברית, או מנקודת מבט של אישה – הבוחנת באמצעותו כיצד גבר רואה את האישה. הוא נועד לענג ולגרום הנאה לגבר.

לכאורה, זהו סרט של נשים: סרט רומנטי המסתיים בחתונה. אבל, מאחורי המסווה הדק הזה של העלילה הרומנטית ניתן להבחין ברובד אחר, המיועד לגברים, והוא הרובד הפורנוגרפי. זנות ופורנוגרפיה הולכים יחד: שניהם מתייחסים אל האישה  כאל אובייקט מיני, שנועד לגרות את הגברים. זה לא כתוב בתסריט, זה לא נאמר בשום מקום בסרט, אבל זה קיים בכל רבדיו הויזואליים של הסרט, ולכן חודר הישר אל תת המודע של הצופה.

כך, למשל, זה נעשה בזמן הצגת הדמויות בתחילת הסרט. בפעם הראשונה שאדוארד נראה בו, הוא מצולם במדיום שוט כסובייקט (מי שיכול לחשוב, לדבר, ליזום ולפעול): גבר לבוש חליפה המתבונן מן הגלריה למטה אל אנשי העסקים, בעודו משוחח בטלפון ומנתק את יחסיו עם ארוסתו.  (הוא חושב, הוא מדבר, הוא פועל).

לעומת זאת, בפעם הראשונה שרואים את ויויאן, למעשה לא רואים אותה אלא רואים ישבן, אגן, יד, חזה, חצי פנים. זו איננה דמות, זוהי תצוגה של חלקי גוף. המצלמה מתפקדת כאן כמכשיר מציצני וחודרני, שהוא הייצוג של המבט הגברי של הצופה, המציץ אל חדר השינה של אישה. הסצנה הזו לא נועדה כדי לאפיין דמות, אלא כדי לגרום עונג וסיפוק לצופה הגבר – זו, למעשה, סצנה פורנוגרפית. זה מותר, משום שהיא זונה. אלא שהלקוח כאן הוא הצופה עצמו, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא. וכך נוצרים בסרט שני רבדים שונים: זה הרומנטי, המיועד לעיני הנשים, וזה הפורנוגרפי, המיועד לעיני הגברים.

לאורך הסרט כולו מולבשת ויויאן, הלא היא ג'וליה רוברטס, ומופשטת מבגדיה לסירוגין. היא עושה זאת למען אדוארד, אך לא פחות מכך למען הצופה-הגבר. היא מתפקדת בשני מישורים: כאובייקט אירוטי בעבור הדמויות, וכאובייקט אירוטי עבור הצופה-הגבר באולם ההקרנה. עבור הצופָה-האישה היא מתפקדת כדוגמנית אופנה, המלמדת אותה כיצד לפתות גבר בעזרת המראֶה. כלומר, הצופָה-האישה מתבוננת בה כפי שמביטים במראָה.

הסרט, למעשה, מודע לכל אלו. בתחילתו, עוד לפני שרואים תמונה כלשהי, שומעים בו גבר המסביר: "As they say, it's all about the money" ". "כמו שאומרים – זה הכול עניין של כסף". בהמשך מופיע שלט המודיע שאלו שדרות הוליווד, וגבר הצועק ברחוב: "ברוכים הבאים להוליווד. לכל אדם בהוליווד יש חלום. מה החלום שלכם?" מיד אחר כך נראים קבוצת צעירים הסוחרים בסמים. אלו שני משפטי מפתח, שניתן לראות בהם מוטו לסרט כולו: הם מודיעים מראש לצופים כי הסרט מתאר עולם קפיטליסטי, שבו סוחרים בבני אדם ובחלומותיהם. הוליווד היא ציר מרכזי בתעשייה הזו, המוכרת וקונה בני אדם, ואילו שדרת הוליווד, זו שבה עובדת ויויאן, היא ציר מרכזי בתעשייה המוכרת וקונה נשים. באופן זה מזהיר הסרט את הצופים כי הם מתבוננים בפנטזיה שאין לה אחיזה במציאות. מאחר ושני המשפטים האלו נבלעים בתוך המולת הפתיחה של הסרט ואין להם המשך בו, הם מאירים את הסרט כולו באור ציני של צביעות. כי בסופו של דבר, הסרט מאשר מחדש ומפיץ את התפיסה שהזנות היא לגיטימית, והאישה היא הסחורה הנקנית ונמכרת בה.

Share

יוכי שלח היא סופרת ומרצה לקולנוע ותקשורת בבית הספר לאמנויות, סמינר הקיבוצים ספריה: "אחד בספטמבר" (הוצאת עברית), "שירים צורבים" (הוצאת זמורה ביתן)

לאתר של יוכי שלח | כל הרשומות מאת

FireStats icon ‏מריץ FireStats‏